מנור סולומון שוב הוכיח למה הוא לא עוד שחקן ישראלי שיצא לאירופה, אלא דמות שמסמלת את כל מה שאנחנו מחפשים בכדורגל שלנו – אומץ, נחישות, ובעיקר יכולת לעמוד בלחץ שאין דומה לו.
זה לא היה עוד שער. זה היה רגע שבו כל קריאות הבוז מהיציע הפכו לרעש רקע. מול קהל עוין, אנטי־ישראלי, כזה שמחפש להפיל אותך מנטלית עוד לפני השריקה – סולומון קם, הרים את הראש והגיב בדרך הכי חדה שיש: בכדור לרשת.
הכדורגל תמיד היה זירה שבה הזהות מתערבבת עם הספורט. לא קל להיות שחקן ישראלי באירופה, ובטח לא כשהאווירה במגרש מזכירה לעיתים יותר הפגנה פוליטית מאשר משחק. כאן בדיוק מגיעה הגדולה של סולומון – לא להתרגש, לא לשקוע, אלא להפוך את הלחץ לדלק שמניע אותך קדימה.
השער הזה, מעבר לחשיבות הספורטיבית שלו, הוא הצהרה. הוא מסר לכל ילד בישראל שחולם לבעוט כדור מול עשרות אלפים, לכל מי שחווה אנטישמיות או יחס עוין רק בגלל מי שהוא. המסר פשוט: אפשר לנצח גם כשלא מאמינים בך, ואפילו כשהם רוצים שתיכשל.
בסוף, סולומון עשה מה שהוא יודע הכי טוב – לקח את הכישרון, עטף אותו באופי, והוכיח שכשישראלי כובש מול שנאה – זה הרבה יותר מספורט. זה רגע של גאווה לאומית. רגע שאתה מרים את הראש ואומר לעצמך: יש לנו שחקן, יש לנו סמל.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: [email protected], בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
