בקיץ הקרוב סיליה גולד תסגור מעגל. מרימת המשקולות בת ה־27, שעד לפני שלוש שנים הייתה אמריקאית ששמעה על ישראל רק מסיפורים, הגיעה ארצה לראשונה למשחקי המכביה, התאהבה במדינה ועשתה עלייה. ביולי היא כבר תייצג את ישראל במהדורה ה־22 של האולימפיאדה היהודית.
בינתיים היא הספיקה לחוות הצלחות בדמות שתי מדליות באליפות אירופה, וגם אכזבה כשלא השיגה את הכרטיס למשחקים האולימפיים בפריז. האליפות היבשתית מאירה לגולד פנים יותר, ולמרות ששם משפחתה מתורגם למקום הגבוה ביותר בפודיום, עד כה היא זכתה אשתקד במדליית כסף ובשבוע שעבר במדליית ארד במשקל עד 76 ק"ג, כולל שיאים ישראליים בדחיקה (130 ק"ג) ובקרב 2 (230 ק"ג).
הסיפור של גולד עם הרמת המשקולות התחיל בימי התיכון בקונטיקט, ולא מעט נשים ברחבי העולם יכולות להזדהות איתו. "היו לי עניינים עם כל מה שקשור לאיך שאני נראית, למבנה הגוף שלי", היא מספרת, חוזרת לימים שבהם הייתה מעודדת וצפתה בבנות האחרות לצידה מציגות משהו שדומה למה שרואים בסרטים. "התחלתי להתאמן כדי להיות בריאה, אז נרשמתי לשיעורי קרוספיט. אמא שלי חגגה יום הולדת 50 והלכנו ביחד, זה התחיל משם. הבנתי בשיעורים שאני צריכה להיות חזקה, אבל גיליתי תשוקה לספורט. זה שינה את כל העולם שלי".
ממישהי שרוצה מבנה גוף מסוים ורזה יותר לגוף שרירי וחזק, מהפך?
"זה שינה את המחשבה שלי. הרמת המשקולות הגיעה אחר כך, הבנתי שאני רוצה להיות חזקה. לפני שהייתי מעודדת הייתי בחוגי ספורט כמו כדורגל וסופטבול, וכשהגיע הזמן ללכת לקולג' החלטתי להישאר בהרמת המשקולות. אני רוצה שבנות ידעו שזה מגניב להיות חזקה, זה משתנה לאט לאט בחברה".
הענף לא פופולרי בישראל. איך זה בארה"ב?
"הוא מתחיל לצבור פופולריות, בטח כשנבחרת ארה"ב זוכה במדליות. התגובות שאני מקבלת שם זהות לתגובות שאני שומעת בישראל: 'יש לך שרירים, זה משוגע!' ודברים כאלה".
עובדת בשעון ארה"ב
אליפות אירופה האחרונה במולדובה הייתה השלישית של גולד, שנקלטה ונתמכת על ידי אגודת מכבי ת"א. היא לא מורידה את החיוך מהפנים במשך כל השיחה, גם כשמדברים על ההתחלה הקשה שכרוכה בעזיבת המולדת. "יש לי משפחה בישראל. כשאמרתי שאני רוצה לעבור לייצג את המדינה, כולם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. קיבלתי הזדמנות גדולה", היא אומרת.
בספטמבר היא תתחרה באליפות העולם בנורווגיה, שגם תהיה השלישית שלה במספר. את התחרות הראשונה בספטמבר 2023, שנערכה בריאד שבסעודיה, היא מכנה כחוויה יוצאת דופן. "היו איתנו מאבטחים והרגשתי מאוד רצויה ובטוחה, גם באליפות בשנה שעברה בבחריין. אני מרגישה ברת מזל להתחרות ולטייל במקומות האלה בעולם".
מה היה הדבר הראשון שעשית ברגע שהחלטת לייצג את ישראל?
"לקחו אותי למכון וינגייט, לוועד האולימפי, למכבי ת"א, כדי להכיר את האנשים. האימונים התחילו אחר כך. העלייה הייתה בדיוק כמו שדמיינתי שתהיה. גם העיר ת"א שבה אני חיה. מלבד הרמת המשקולות אני עובדת בגוגל כמנהלת תוכנית בצוות המשפטי, ולכן אני חייבת להיות הרבה על הקו ישראל־ארה"ב. העבודה הזאת היא מה שמאפשר לי להתחרות, להתאמן ולטוס".
אז כשאת בישראל את עובדת בשעון הפוך?
"כן, כי אני עובדת לפי שעון ארה"ב".
זה מתנגש עם כך שספורטאים צריכים שעות שינה רבות.
"כן, כן, ללא ספק. הייתי צריכה קצת זמן כדי לפענח מה עושים בהקשר הזה. יש ימים שאני פשוט מתחילה להתאמן בצהריים ואז הפגישות שלי בערב ובלילה".
המטרה הגדולה של גולד היא אולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028. "זה צריך לקרות בצעדים קטנים. עכשיו אני בארה"ב עד יולי, ממשיכה את האימונים מפה עד שאגיע להתחרות במכביה ולהתכונן לאליפות העולם. ניסיתי להגיע לאולימפיאדת פריז, הייתי קרובה לקריטריון, אבל לא מספיק כדי להיות שם. זה היה קשה לצפות בהנפת המשקולות שם, לדעת שעבדתי כל כך קשה ובסוף לא הצלחתי. לקחתי את זה למקום אחר, לעשות דברים אחרים בקמפיין הזה".
"זה קשה יותר ממה שחושבים, להיראות שרירית. אני לא הכי גבוהה ולא מראה את הזרועות שלי בדרך כלל. אני זוכרת איך בבית של ההורים הצלחתי להזיז רהיטים בלי לבקש עזרה"
למשל?
"לשנות את האימונים, להחליף את צוות האימון. המאמנת שלי היום היא בריטני רוקר והיא מדהימה. גם מי שאימנו אותי בשנים האחרונות היו נפלאים, אבל אני יודעת שאני שייכת לרמה של ספורטאים אולימפיים. המדליה באליפות אירופה גורמת לי להרגיש בטוחה בעצמי. הרגשתי טוב בתחרות, למרות שהתחריתי חולה, החזקתי את הרגשות שלי, הייתי תחת שליטה. גם כשפיספסתי מעט בהרמה, ידעתי שזה משהו שאפשר לשפר".
זוכרת את הבת מצווה
מה התגובה שאת הכי הרבה מקבלת מאנשים?
"אם אני יכולה להרים את אותו האדם. לקח לי זמן עד שהראיתי לאנשים את השרירים שלי. זה קשה יותר ממה שאנשים חושבים, להיראות שרירית. זה תלוי גם איך את נראית. אני לא הכי גבוהה ולא מראה את הזרועות שלי בדרך כלל. בסוף, מה שנתן לי הכי הרבה מוטיבציה היה שאני מסוגלת לעשות דברים כמו פוזיציות בתרגילים, סקווטים, שלא יכולתי לפני. אני ממש זוכרת איך בבית של ההורים שלי הצלחתי להזיז רהיטים בלי לבקש עזרה".
גולד מגיעה ממשפחה מסורתית אבל לא דתית, כזו שציינה את החגים והמועדים. בת המצווה שלה הייתה האירוע הראשון שחשף את כל חבריה לתרבות היהודית, והיא מספרת בהתלהבות על הערב הזה כאילו היה אתמול.
כשהחלו הדיבורים על עלייה גולד מיד ענתה בחיוב, מעידה על עצמה שהיא טיפוס שאומר כן לכל הזדמנות. גם ההורים תמכו. יש לה שלושה אחים ועוד שני אחים חורגים אחרי שההורים התגרשו, אך היא הספורטאית המקצוענית היחידה במשפחה. גם אחותה הקטנה ניסתה הרמת משקולות, אבל בחרה במסלול אחר והלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. סיליה עוד מקווה שהיא תחזור. בימים אלה גולד לומדת את המילים של "התקווה" ומקווה שכאשר תגיע מדליית הזהב היא תדע כבר לשיר לבד, לצד המנגינה.
מה היית אומרת היום לסיליה הצעירה שלא אהבה את הגוף שלה?
"שאין מסלול אחד, תמשיכי לחפש לעצמך מטרה. וכמובן להיות פחות קשה עם עצמך. הלוואי שהייתי יכולה למנוע את המחשבות ואי־הנעימויות האלה כשהייתי צעירה יותר. הייתי אומרת לה להיות גאה בעצמה. אני ממליצה לכל אישה לנסות קרוספיט או להרים משקולות, זה משנה חיים".
פורסם לראשונה: 01:30, 24.04.25
