אחת התופעות המכוערות ביותר בכדורגל הישראלי היא כפיות הטובה של חלק מקהל מכבי חיפה כלפי יעקב שחר. מדובר בקהל שנהנה כבר כמעט שלושה עשורים מתמיכה נדירה ויציבה של בעלים שהכניס למועדון מאות מיליונים מכיסו, הציל את הקבוצה מקריסה כלכלית בשנות ה-90, בנה אימפריה – והיום מקבל בעיטה בפנים.
אפשר לבקר את שחר – זה בסדר. מותר לדרוש שינויים, מותר לטעון שהכדורגל התפתח וצריך להסתגל. ביקורת היא חלק טבעי מכל מערכת בריאה. אבל מה שקורה ביציעים ובטוקבקים של אוהדי מכבי חיפה בשנים האחרונות עבר מזמן את גבול הביקורת הלגיטימית. זו לא ביקורת – זו השמצה, זו כפיות טובה. אנשים שצורחים על שחר ש"ימכור את הקבוצה", ש"יעוף כבר", ש"נגמר זמנו" – שוכחים מי בכלל החזיר את מכבי חיפה למפה. בלי שחר, מכבי חיפה לא הייתה היום קבוצה בליגת העל, אלא אולי עוד גרוטאה מליגת המשנה.
מי שבאמת זוכר את המועדון לפני שחר, יודע – מכבי חיפה הייתה קבוצה קטנה עם יציעים ריקים, בלי תארים משמעותיים, בלי יציבות, בלי דרך. שחר הפך אותה למעצמה. כל ילד ירוק שקופץ היום ביציע ולובש צעיף עם סמל של מכבי חיפה – חייב את זה לו.
אבל חלק מהקהל שכח. הקהל התרגל. התרגל לנוחות, התרגל לאצטדיון מלא, התרגל למערכת מסודרת. יש אוהדים שהפכו את עצמם לחולי פריבילגיות, עם אפס זיכרון היסטורי ואפס הכרת תודה. והכי חמור – חלק מהקהל לא מבין בכלל מה זה להיות בעלים של קבוצה בכדורגל הישראלי. שחר לא רק השקיע מאות מיליונים – הוא לקח על עצמו אחריות אישית למועדון. בזמן שבעלי קבוצות אחרים בישראל עושים תספורות, בורחים, מפילים קבוצות להליכי פירוק או סוחטים את הקופות כדי לממן את עצמם – שחר תמיד היה שם. תמיד שילם משכורות, תמיד החזיק את הספינה יציבה גם כשלא הלך.
אבל חלק מאוהדי מכבי חיפה, במקום להבין את גודל התרומה – עסוקים בצרחות. "שחר החוצה", "הבעלים עייף", "הגיע הזמן להחליף". מי בדיוק יבוא במקומו? יש למישהו מושג בכלל מה המשמעות של להחליף בעלים בכדורגל הישראלי? אולי בעלים אנונימי מחו"ל שימכור מחר את המועדון לאיזה משקיע סעודי? קהל מכבי חיפה מתנהל כאילו המועדון הוא שלו – אבל מתנהג כמו ילד קטן שלא יודע להעריך מה יש לו בידיים. חוסר הכבוד, הקללות, הקריאות "תתפטר" – כל זה לא יוצר מועדון חזק, אלא מועדון של כפויי טובה.
חלק מהקהל שוכח דבר פשוט: יש הבדל בין ניהול עסק פרטי לבין ניהול קבוצת כדורגל. יעקב שחר לא עשה את זה בשביל כסף – הוא עשה את זה מאהבה. במשך שנים הוא היה שם גם כשהקבוצה לא לקחה תארים, גם כשההפסדים נערמו, גם כשהיה לו הרבה יותר נוח פשוט לסגור את הברז וללכת. אבל שחר נשאר. נשאר כי הוא ראה במכבי חיפה משהו מעבר לעסק – הוא ראה בה משפחה, מפעל חיים.
מה שהכי עצוב זה שהרבה אוהדים בכלל לא מבינים עד כמה הם הורסים את המועדון בעצמם. במקום לדרוש שינוי מקצועי בצורה תרבותית, במקום לשמור על כבודו של האיש שהחזיר את חיפה לצמרת – הם בוחרים בדרך הכי קלה והכי רדודה: לחרחר שנאה, לשרוק בוז, לדרוש "הביתה".
היום זה שחר, מחר זה יהיה כל בעלים אחר. כי מי שמתרגל לא לכבד – לא ידע לכבד אף אחד. צריך לזכור דבר אחד פשוט: יעקב שחר הוא לא הבעיה של מכבי חיפה. יעקב שחר הוא הסיבה שמכבי חיפה בכלל קיימת ברמות האלה.
מי שלא מבין את זה – לא ראוי לקרוא לעצמו אוהד.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
