כן, אני יודע. בתור אוהד בית"ר ירושלים אני מכור למזוכיזם. כל שנה אנחנו מספרים לעצמנו סיפור חדש, וכל שנה זה נגמר באכזבה במקרה הטוב, בבקרה תקציבית או מינוס נקודות למיניהם במקרה היותר ממוצע. השנה אני מאוכזב, אבל לא מהאכזבה הרגילה, לא עוד הפסד להפועל ולא עוד שערורייה קלאסית של "לה פמיליה". השנה קיבלתי כאפה אחרת מבית"ר. כאפה שקטה, כמעט מנומסת. וזה שבר בי משהו חדש. מי היה מאמין שעוד אפשר?
במבט מלמעלה, אם הייתי יכול להסתכל על בית"ר לפני שנתיים ומעלה מהצד, הכול דווקא נראה טוב. סוף־סוף מועדון מסודר: אין שערוריות באתרי הספורט, הבעלים לא היה שותף להונאה כלשהי, מגרש האימונים נראה כמו מגרש אימונים ולא כמו מחסן עם חצר גדולה ליד, משכורות נכנסות בזמן, אפילו הכבשה השחורה הנצחית - מחלקת הנוער - מצליחה, והאוהדים שוברים שיאי מנויים. בית"ר ירושלים לובשת פתאום תחפושת שעל גבול הלא־הולמת אותה, מועדון כדורגל מתוקן. ואז, כשאתה מרים את הראש לנשום קצת אוויר, מקווה שהעונה לא תרגיש כמו אירוע קרדיולוגי בכל משחק, מגיעה המכה האמיתית: מתברר שהתחפושת היא באמת רק תחפושת. זה המקסימום שלנו.
אני לא מזלזל. בלי ברק אברמוב אולי בכלל לא היינו קיימים. מגיעים לו תודה ופסל בכניסה לטדי, אבל תודה היא לא תוכנית צמיחה. מועדון כדורגל לא יכול להתקדם לעתיד עם משקולות של הכרת הטוב מהעבר. נראה שה"וולקאם" הגדול של הקיץ היה תוכנית אברמוב לניהול מועדונים: ההכנסות גדלו? יפה, נצמצם את התקציב. נביא כמה זרים אקראיים, אחד היה רב־מלצרים, השני מליגת משנה רנדומלית, נקווה שמשהו יתפוס. נביא זרים רק כדי להגיד שהבאנו. יש שועה? יש אצילי? אז לא צריך קישור אחורי, לא צריך ספסל, לא צריך עומק, לא צריך מחליפים, לא צריך הגנה. הרי יש אלירן עטר. סליחה, עומר אצילי.
בית"ר של אברמוב מתחילה להשמיע קולות של בני יהודה בגרסת פרו. אותה פילוסופיה, רק מול 15 אלף מנויים ולא מול 500 ותרנגול. אני מסתכל על הסגל הישראלי בעונת פוסט־מכירת גרסיה וקאני, שיא מינויים, כרטיסים ומרצ'נדייז, והמועדון צועק "אני בינוני. וזה מה שמייאש: גם כשהאוהדים עושים הכול נכון, תומכים בלי פרובוקציות, גם כשהניהול מסודר, הקבוצה נשארת בינונית. לא כי היא נכשלה, אלא כי היא בכלל לא ניסתה להיות גדולה.
התרגלנו כאוהדי בית"ר לחשוב ש"לא רע" זה מדהים. התרגלנו לשאוף לסביר. התרגלנו לכך שהמקסימום שלנו זה לנצח קבוצה גדולה. התרגלנו לחשוב שזו פריבילגיה להיות בינוניים. וכשהגיע הזמן לקפוץ, מהרגל אנחנו קופצים במקום.
אני לא יודע אם אברמוב צריך ללכת. אין לי מושג אם יש מישהו אחר שירצה לבוא. מה שאני כן יודע זה שבית"ר ירושלים, האימפריה של פעם, הפכה לאריה שחושב שהוא חתול. קהל ענק במדים של גמד. כל עוד נסתפק בזה, בית"ר לא תקרוס אבל היא גם לעולם לא תמריא. היא פשוט תמשיך לרחף, כמו שקית ניילון צהובה בתפאורה של לה פמיליה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: [email protected], בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
