אם משפחת דנון הייתה צריכה להיות מתוארת על פי שם של סרט, זה כנראה היה "משפחה על גלגלים", שיצא לאקרנים לפני שני עשורים. הכל החל כשאמא טל ואבא עודד החליטו להשתמש בקלף "שנה כיוון" כדי להגשים את החלום של שלושת ילדיהם עמרי (17), כרמל (15) וגל (13) בענף האופניים. בשונה ממי שבוחרים בקטגוריות הכביש, ההרים או המסלול, שקיימות בישראל, השלושה הלכו לכיוון האקסטרים, דאון היל, שלא ממש פופולרי באזור.
בתחילת החודש הוכתר עמרי לאלוף אירופה לנוער במקצוע המאתגר אחרי רכיבה במסלול תלול של 2.3 ק"מ, שמתחיל בגובה 2,073 מטרים ומסתיים ב־1,658. התוצאה המצוינת שקבע, 3:01.55 דקות, מיקמה אותו גם במקום ה־16 בכל הקטגוריות, 4.47 שניות מהמנצח הכללי. כרמל סיימה במקום ה־11 בקטגוריה של עד גיל 17 לנשים, וגל במקום השמיני בקטגוריה עד גיל 15 לנשים. למי שפיספס: מדובר בענף שבו הרוכבים דוהרים במסלול אתגרי במיוחד במהירויות גבוהות וכולל קפיצות ואתגרים טכניים רבים.
הרפתקה בהרים
כאמור, כדי להתמקצע בדאון היל המשפחה הייתה צריך לצאת לחו"ל. סוג העבודה של האם טל מאפשר לה לקיים אורח חיים של נוודית דיגיטלית, וכך קיבלו צמד הנערות השראה מהאח הגדול, והצטרפו להרפתקה בהרים. מ־2022 הארבעה גרים במורזין שבצרפת, משם קל להם יותר להגיע לתחרויות בענף, בעוד אבא עודד נשאר במושב בית הלוי שבעמק חפר, שם הוא עובד במשק החקלאי של המשפחה ומדי פעם מגיע לביקור.
"החיים שלי תמיד היו סביב האופניים, הייתי מתחרה באופני הרים שונים ממה שאנחנו מכירים, והילדים לקחו את זה לכיוון האקסטרימי יותר", מספר עודד. "מגיל שנתיים כל ילד פגש את האופניים, אופני דחיפה. היינו רודפים אחריהם בשטח. מהר מאוד הם עברו לכאלה עם פדלים. אני גיליתי להם את הענף, הם לקחו את זה לכיוון שלהם".
"הילדים נדלקו על דאון היל, וב־2017 הגענו למורזין. בחורף זה בעצם אתר סקי ובקיץ המקום הופך לפארק אופניים", מתארת טל את תחילת ההרפתקה. "החשיפה הגיעה דרך מועדון רכיבה שעמרי התאמן בו. זה התחיל לבד, ואז עברנו לפורמט משפחתי. כשהתחילו התחרויות, הבנו שצריך לבלות תקופה פה, באירופה".
לפני שנתיים הנסיעות הפכו משהות של מספר שבועות לחצי שנה, והחלום התגשם הודות לגמישות העבודה של טל, שנודדת עם הילדים בין האתרים השונים. "היה לי ברור שהמעטפת הזאת מאוד משמעותית", היא אומרת. "לשלוח אותו להתחרות בלבד לא היה אופציה מבחינתי. בהתחלה הבנות רכבו רק בארץ, לכיף, ועם השנים הן נכנסו לזה יותר".
"לא הסתכלתי באיזה מקצוע באופניים אתחרה על כרטיס למשחקים האולימפיים", מפרט עמרי את הבחירה הלא־שגרתית שלו בענף שהוא לא אולימפי. דווקא מי שמאמן אותו כן טעם משחקים אולימפיים: שלומי חיימי, שהיה הנציג הישראלי הראשון באופני הרים בריו 2016 וטוקיו 2020 ומאמן הכושר אבי קובלסקי. גם אלמוג אלפומה, שהיה חלק מהקבוצה הראשונה שלו בגיל שבע, מלווה אותו עד היום מרחוק.
"יותר עניינו אותי הקפיצות, הירידות", אומר עמרי. "שיעמם אותי רק לפדל. הבנתי שאני בקטע תחרותי ודחפתי את ההורים לצאת לאירופה. בארץ הייתי מתחרה רק באנדורו, שזה שונה (שילוב של טיפוס לצד הירידה במסלול). בדאון היל יש רק מסלול אחד, אליו עולים עם רכבל, מתחרים באזור השלוש־ארבע דקות ויש מדידת זמנים".
חקלאות? אופניים!
לפני ארבע שנים עמרי עבר תאונת דרכים קשה, ובשלב ההחלמה שלו המשפחה הלכה על המוטו של "חיים פעם אחת", והחלה לנדוד על קו ישראל־אירופה. "מיד כשחזרתי לרכב אחרי התאונה, נסענו לאנגליה לתחרות. התחלתי יותר להתאמן, נסענו יותר להתחרות. בית ספר? מכיתה ז' עזבתי את הלימודים. ההורים תמכו בזה. עברתי לחינוך ביתי. רוב הזמן שלי מושקע באופניים".
"הוא עשה לעצמו את החינוך הביתי", אומרת טל. "כל הזמן היה עסוק, אם לא בית ספר אז אופניים וגם לעזור לעודד במשק, במימון בעצם. הוא קיבל רוח גבית ברמה כלכלית (מ-MOTOLINE, עם ביגוד ומיגון של FOX, מ-Joes No Flats שמייצרים חומרים לאופניים, ומרן זילכה עם ציוד). עם הזמן הרגשנו שההיצמדות לתוכנית הלימודית לא הצליחה לנו. כשהלמידה היא עצמית, זה בא מפנים, וזה קורה".
"להיות חקלאי בארץ זה יותר תסכולים, כמו באופניים. לא בטוח שאני רוצה שהילדים ימשיכו בתחום", מוסיף עודד. "אני בעד שכל אחד ימצא את הכיוון שלו. חוץ מהגעגועים לכולם, אני שלם עם ההחלטה. אנחנו משפחה שאוהבים להיות ביחד, ומתמודדים עם הבחירה שלנו".
"הלכנו אחרי עמרי, לא היינו מגיעות לאיפה שאנחנו היום אם הוא לא היה מתחיל בענף הזה", אומרת האחות כרמל. "אנחנו נהנות מהרכיבה, מהתחרויות".
"רכבנו מגיל קטן עם אבא, אבל לא היינו בתוך הקטע של התחרויות. היינו נהנות, עד שראינו את עמרי מתחרה והלכנו אחריו", מוסיפה גל. "יש געגועים לארץ, אבל שתינו שמחות להיות חלק מהמסע".
"ראיתי את זה מתפתח אצל הבנות, וזה מדהים", מסכמת האם טל את המסע שעוברות הבנות. "הן נעשות עצמאיות, וזה מרגש. ההתמכרות שלהן, הכניסה לתוך מקומות שהן בחיים לא היו. היינו בתחרות באנדורה, והן ידעו לקרוא את השטח, להכיר את המסלולים. יש ימים שהן לא מסתדרות אחת עם השנייה, אז כל אחת לוקחת הר אחר".
אחד החששות הגדולים של המשפחה מגיע בעקבות הצורך של עמרי למצוא קבוצת רכיבה, דבר שבנסיבות הפוליטיות הופך לא פשוט עבור צעיר ישראלי באירופה. "גם אם עמרי יביא תוצאות בשנה הבאה, והוא מביא עכשיו, יכול להיות שלא יחתימו אותו", אומר עודד. "יש הבדל בין מפגש אישי עם אנשים לבין קבוצה שתציע לו חוזה. זאת לא תקופה טובה לחפש קבוצה בתור ישראלי".
עמרי מנסה למצוא את הטוב ואומר: "רוב התגובות של אנשים הן חיוביות, אנחנו מרגישים בטוחים פה. אין הפגנות על הרים, בשונה ממרכזי ערים. יש פה לא מעט ישראלים".
"נותני חסות לא רוצים להיות מזוהים עם ישראל", מסכמת טל את הנושא. "יש גם חשש שלא ייתנו לישראל להתחרות באליפות אירופה או אירועים אחרים. אנחנו מקווים שהמפגשים האישיים של עמרי בתעשייה יסללו לו את הדרך לטופ גם במובן המקצועי".
עו"ד דפנה לנג, יו"ר איגוד האופניים: "עמרי הוא לא רק כישרון יוצא דופן, אלא גם חלק ממשפחה תומכת ומעורבת – מרכיב מרכזי בהצלחתו ובהתקדמותו. זכייתו במדליית הזהב באליפות אירופה לנוער היא מקור לגאווה גדולה, ואנחנו באיגוד נמשיך לעודד ולקדם את הענף בכל דרך אפשרית".
פורסם לראשונה: 01:30, 18.08.25
