כשגיא ששון עוצר רגע ומתבונן לאחור הוא בהחלט מבין שהוא סגר עכשיו את השנה (לא קלנדרית) הטובה ביותר בקריירה שלו: ביוני 2024 הוא חגג זכייה ברולאן גארוס, לאחר מכן הוסיף לארון מדליית ארד במשחקים הפראלימפיים בפריז, ביוני 2025 הוא כבר חגג דאבל ברולאן גארוס עם זכייה ביחידים ובזוגות, ולפני קצת יותר משבוע זכה בטורניר הזוגות בווימבלדון.
ששון לא יודע להסביר למה זה קרה דווקא עכשיו, אבל כשהוא מסתכל עוד קצת לאחור, אל ההתחלה, לפני עשור בדיוק, הוא יודע להצביע על החלטה אחת, עמה לא היה שלם במיוחד, שסללה עבורו את הדרך לתהילה. זו הייתה ההחלטה לחבור מחדש אל כיסא הגלגלים אחרי שכבר סיים עימו בשיקום, והפעם לטובת הספורט.
הטניסאי הפראלימפי בן ה־45 (3 בעולם), שנפצע קשה בתאונת סקי בשנת 2015 ומתחרה בדרגת הקוואד (מגבלה קשה), כבר ראה את עצמו שחיין, רק לא לחזור אל כיסא גלגלים. מרוב בושה מהחזרה אל השלב הזה, אחרי שכבר חזר ללכת, הוא הסתיר ממשפחתו את האימונים הראשונים. היום, הילדים שלו כבר מתחרים ביניהם מי יטוס איתו ולאיזה גראנד סלאם, גאים לראות את אבא מצליח ברמות הגבוהות ביותר.
"שנת 2024 התחילה את רצף הזכיות שלי, התחלתי להרגיש מה זה גראנד סלאם", מספר ששון על הדרך לאירוע השיא בלונדון. "הרגשתי שאני מגיע לטופ, מתמודד עם הטובים ביותר. זה התחיל עם אוסטרליה, שם בפעם הראשונה הגעתי למעמד הגמר גם בזוגות וגם ביחידים. ראיתי איזה אפקט קורה לא רק מבחינת החשיפה, אלא מבחינת קהילה. מבחינת טניס, זה התפתח תוך כדי, הגעתי כבר כשחקן בשל. עשיתי את ההתאמות שהייתי צריך, התקדמתי, הכל הפך ליותר מקצועני. הצלחתי לזכות ברולאן גארוס ביחידים, ובזוגות הגענו לגמר. הגראנד סלאם הזה פתח את הציפיות, התיאבון זה הביא את החלום לנצח באולימפיאדה".
לא חששת להצהיר שאתה מכוון לזהב בפריז.
"נכון. מאוד רציתי את הזהב ולא התביישתי להגיד שזה מה שאני רוצה. חצי הגמר היה משחק שהתכוננתי אליו במשך שנה אם לא יותר. שיחקתי טוב, הובלתי בשני הסטים, לא הצלחתי לסגור אותם והפסדתי במשחק. זה היה אחד ההפסדים הכי מאכזבים שהיו לי. רגע מאוד קשה, ויש לי יומיים אחרי את המשחק על הארד".
מה קורה ב־48 שעות האלה?
"יומיים מאוד קשים כי קודם כל לא הבטחתי מדליה. הייתי חייב לאסוף את עצמי. בבוקר המשחק אני רואה שעופרי לנקרי, המאמנת שלי, מרגישה שמשהו לא בסדר. אני רואה בעיניים שלה שקורה משהו לא טוב. אני ממשיך בשגרה שלי, עולה למשחק ויש ים של קהל. אוהדים טורקים ואוהדים ישראלים, מלא דגלים, שירה. עליתי למשחק ואני מרגיש שלא משנה כמה אני מפמפם את עצמי שזה משחק חשוב - אני לא שם. הרגשתי כמו בסחרחורת".
נראה בהתחלה שהמשחק בורח לך.
"שיחקתי גרוע. אחרי שהוא ניצח בסט הראשון, יצאתי לשירותים להתאפס על עצמי, הרגשתי שהיד שלי קשה. זה כנראה הלחץ מהמעמד, הסיטואציה. כשנפתח הסט השני, הטורקי הוביל עליי כבר 4:1, אבל הצלחתי להפוך והוא נשבר מנטלית אחרי זה. הסט השלישי יחסית רץ מהר. לא שיחקתי טוב, פשוט הכוכבים הסתדרו לי באותו הרגע. לא ויתרתי, והייתה דחיפה מאוד מאסיבית מהקהל שלנו. אני מאוכזב כי לא לקחתי את הזהב, אבל שמח שלפחות זכיתי בארד כי אני יודע באיזו סיטואציה הייתי. אם לא הייתי לוקח את המדליה, זה היה אסון, ככה הרגשתי. היה הייפ מאוד גדול סביבי. כששמתי את המדליה על הצוואר, זה היה רגע אדיר".
"יש משהו מלכותי בווימבלדון"
חוויית ווימבלדון הראשונה של ששון אשתקד נעצרה כבר בחצי הגמר. השנה הוא נהנה הרבה יותר וכאמור, זכה בטורניר הזוגות יחד עם שותפו ההולנדי נילס פינק, עימו גם חגג חודש קןדם לכן ברולאן גארוס.
"הוא אחד הטובים בעולם בקטגוריה, וידענו שביחד אנחנו דומיננטיים", פירגן ששון לשותפו פינק, "דווקא התחרות הראשונה שלנו באוסטרליה לא הייתה טובה. הכימיה שלנו באה לידי ביטוי מחוץ למגרש, והיא מאוד טובה שם. על המגרש אנחנו רוצים לאכול אחד את השני, אבל יש בינינו הרבה הערכה, אפילו שפער הגילאים מאוד גדול. הוא בן 22, אני כפול ממנו בגיל. הוא צוחק עליי שאין לי שיער".
איך זה לשחק בווימבלדון?
"מדהימה. אי אפשר לתאר את זה. מי שאוהב טניס אמיתי ומגיע להיכל הזה, רואה את כל המגרשים בירוק, את כל השחקנים בלבן ואת כל הפרחים בסגול, את כל המכובדים, משפחת המלוכה, זה מרשים. הנסיכה קייט לא הייתה במשחק שלי, אבל היא כן הייתה בגמר היחידים ובאה לאזור השחקנים. ראיתי אותה וזה היה רגע מאוד מיוחד. בכלל, כשמשפחת המלוכה נכנסת לאולם, אתה רואה באיזה כבוד הבריטים מסתכלים עליהם. אני כאילו חזרתי בזמן עם המכובדים הבריטים, הסגנון שלהם עם הכובע, השמלות. זה נותן למקום תחושה מאוד מיוחדת".
גם כשאתה מגיע לשחק שמים לב לכל הדברים האלה?
"זה לא כשאני משחק, זה כל המעבר, מרגע ההגעה למתחם, חדרי ההלבשה, הלוקרים, השחקנים. באים נחילים של אנשים לראות, הכל כל כך יפה, מסורתי, היסטורי. זה היה החלום שלי".
ומקצועית, איך זה לשחק על דשא?
"לא יצא לי להתאמן על דשא. זה מאוד קשה, הדשא הוא משטח מאוד מורכב מבחינת הדחיפה של כיסא הגלגלים. גם הקפיצה של הכדור שונה משמעותית, הוא יותר מהיר. סגנון המשחק שלי יותר מתאים לחימר, אבל אני כל כך רוצה לזכות בווימבלדון. ביחידים, הפסדתי במשחק הראשון. זה היה הפסד מאוד כואב, השני הכי כואב אחרי אולימפיאדת פריז. חוויתי את ווימבלדון טוב עם הזוגות".
איך הרגשת כשקיבלתם את הגביע העצום הזה?
"עזבי את זה, אני יכול להגיד לילדים שלי שאבא זכה בווימבלדון, זה מאוד מיוחד. כן, יש גאווה גם במשחקים פראלימפיים ורולאן גארוס, אבל יש משהו בווימבלדון שהשם שלך שם על הקיר. בשנה הבאה, כשכולנו ניכנס למנהרה, נראה אותנו שם, התמונה של נילס ושלי תהיה שם עם הגביע, זה מלכותי".
"לקחו לך את הקלפים"
אחת התקוות של ששון היא שלמשפחת טניס כיסאות הגלגלים יצטרפו עוד ספורטאים ולא יצטרכו לחכות שוב 12 שנים בין מדליה למדליה (כזכור, נועם גרשוני זכה בזהב בלונדון 2012). הוא מודע לכך שאצל פצועי המלחמה הכל עדיין טרי, ומזדהה עם אלה שעברו את השיקום ולא רוצים עוד לחזור אל כיסא הגלגלים. יחד עם זאת, הוא אומר: "הספורט הוא אלמנט שתורם מאוד לביטחון העצמי בין אם אנחנו אנשים עם מוגבלויות או בלי מוגבלויות. אני זוכר את עצמי אחרי הפציעה, פתאום חווים אירוע טראומתי, אתה לא מוכן אליו, לא יודע למה לצפות. שיחקת עם הקלפים שלך, לקחו לך אותם, חילקו מחדש. אתה לא יודע איך הגוף יתפקד".
ואיך הספורט עוזר?
"הספורט מאוד מחזק. נכון, לא רציתי כיסא גלגלים כי היעד שלי היה להצליח ללכת. רציתי לעשות ספורט, מאוד רציתי את הבריכה, אבל זה לא משנה, זה יכול להיות גם כדורסל או בוצ'ה. נפגשתי עם אנשים אחרים שהם בעלי מוגבלויות וזה מייצר קהילה".
עוד בתקופה שהסתרת את הטניס מהמשפחה?
"כן. ראיתי את החבר'ה האלה, והתרשמתי מהדרך בה הם מתמודדים עם הסיטואציה. פגשתי אנשים עם מוגבלות הרבה יותר קשה משלי. היה לי ביטחון עצמי לפני, אבל זה העלה אותו. לאט לאט גם הבאתי את המשפחה שלי אל תוך האירוע שאני עושה ספורט. ראיתי בזה אתגר גדול ובו זמנית מאוד מוערך. נשבר המחסום".
מה היית אומר לפצוע צעיר שמרגיש שכל החיים שלו התהפכו?
"שדרך הספורט יש לנו אופק, עתיד, יכולת ואפשרות להיות עצמאיים, לא להיתמך ולהיעזר כל היום בקהילה. החבר'ה הצעירים צריכים להבין שמה שהיה - היה, נגמר. אין להסתכל אחורה ולהגיד מר גורלי ומה היה. להיפך. אני לא חשבתי לפני עשר שנים שאשב היום לראיון בו אספר על זכייה בארד במשחקים הפראלימפיים, ניצחונות בשני גראנד סלאמים ושאני לא מתכוון לעצור פה. זה האופק, העתיד, ושהחבר'ה האלה ייקחו את הרוח שאנחנו נותנים להם ושמחר הם יהיו הרוח עבור הרבה מאוד אנשים אחרים".
פורסם לראשונה: 01:30, 20.07.25
