בית״ר ירושלים הייתה מאז ומתמיד הקבוצה שמעוררת את הסערות הגדולות ביותר בכדורגל הישראלי. אם תשאלו אנשים שלא עוקבים אחרי הענף, כנראה שיעלו מיד את נושא הגזענות, האלימות או פרשיות שונות שהגיעו לכותרות והקיפו את המועדון בענן של ביקורת. אם תשאלו אוהדי קבוצות יריבות, גם מהם תשמעו על אותן תופעות — לצד סיפורים על קריסות ניהוליות, בעלים מתחלפים והרס שנשאר מאחוריהם.
אבל אם תשאלו את אוהדי בית״ר ירושלים מה דעתם על הקבוצה של עונת 2024/25, הם יאמרו בפה מלא: בית״ר חזרה. אני כותב את הטור הזה בתור אוהד בית״ר שנולד בתחילת שנות ה־2000. הייתי צעיר מדי כדי לחוות את בית״ר של גאידמק, וגדלתי על סיפורים ואגדות על קבוצה מפוארת — חזקה, אנרגטית, סוחפת ומלהיבה.
היום, בגיל 21, הזיכרונות שלי כאוהד כוללים בעיקר מאבקים. בעלים מתחלפים בזה אחר זה, מאבקים נגד ירידה לליגה השנייה, ובעיקר קבוצה שעמדה בפני פירוק ממשי לפני שלוש שנים. אני זוכר את עצמי, יחד עם אבא שלי, תורם כסף כדי לעזור לקבוצה לשרוד. כן, ילד בן 18 שולח תרומה כדי שהקבוצה שהוא אוהד לא תחדל מלהתקיים — אבסורד שמעטים יבינו.
אלו חוויות שאוהדי מכבי חיפה, מכבי תל אביב או הפועל באר שבע של השנים האחרונות לא יכולים להבין. הם לא חוו את הפחד הזה להירדם בלילה כשאתה לא בטוח אם מחר עוד תהיה לך קבוצה לאהוד.
מעולם לא שאלתי את עצמי "למה אני צריך את זה?" כי זו העיר שלי, זו הסביבה שלי, וזו הקבוצה שלי. אבל בלב פנימה תמיד קינאתי באוהדים שנולדו בשנות ה־80 וה־90, אלו שזכו לראות תארים, שחקנים גדולים, ובעיקר — עונות של אושר טהור, משחק אחרי משחק. לראשונה בחיי, בגיל 21, אני יכול לומר בפה מלא ובלב שלם: עונת 2024/25 הייתה העונה המאושרת ביותר שחוויתי כאוהד בית״ר.
נותרו עוד שני משחקים — נגד מכבי תל אביב, ובגמר גביע המדינה מול הפועל באר שבע — אבל כבר עכשיו ברור: נושבות רוחות חדשות בבית וגן. משהו חדש קורה בבית״ר ירושלים.
ראשית, אי אפשר שלא להזכיר את הבעלים ברק אברמוב. הוא הגיע לקבוצה אחרי עידן משה חוגג, וכבר הספיק להניף גביע — הישג שמציב אותו מעל בעלי בית״ר הקודמים כמו חוגג, טביב ואחרים. אני מודה, לא שמחתי כשהוא מונה. ראיתי לאן הגיעה בני יהודה תחת ניהולו, והיו לי חששות כבדים. אבל היום, אני מודה שאני אוכל את הכובע. אברמוב הבין שעליו לפעול אחרת: להעניק סמכויות לאנשי מקצוע יצירתיים ומודרניים, ובראשם — המנהל המקצועי אלמוג כהן.
כהן, שאמנם הראה ניצוצות במכבי נתניה, הצליח לשנות את פני המועדון, לא רק דרך הרכב השחקנים, אלא בעיקר בזכות שינוי התרבות והסביבה המקצועית. הוא הביא איתו גישה אירופאית, גרמנית כמעט, והבין שהמהפכה צריכה להתחיל ממתחם האימונים הישן בבית וגן.
תוך שנה בלבד, המתחם שופץ לחלוטין. הוא הפך למקום שמושך אליו את הצוות והשחקנים מדי יום, מקום שמרגישים בו שנבנה מועדון ברמה אחרת. שינוי קטן לכאורה, אך מהותי, היה כיסוי הגדרות של בית וגן בשקי יוטה. זה אולי נשמע שולי, אבל מדובר באמירה: מתחם האימונים הוא שטח סטרילי, מקצועי, סגור, מרחב שבו נעשית העבודה האמיתית של הקבוצה.
ובואו נדבר גם על המאמן ברק יצחקי, שקרוב לסיים עונה מלאה ראשונה כמאמן בוגרים. יצחקי הפך את בית״ר ל"סוס השחור" של הליגה, להפתעה הנעימה של העונה. הוא הצליח להוציא את המיטב מהחלק ההתקפי של הקבוצה, למרות הגנה לא יציבה, והעביר מסר ברור: מסתכלים לכל יריבה בלבן של העיניים.
נכון, היו גם טעויות. הפסדים כואבים, תלונות על אומץ יתר, אולי אפילו הפקרת ההגנה לפרקים. אבל אחרי שנים רבות, יש תחושה שבית״ר לא רק יכולה, היא גם מאמינה שהיא יכולה לנצח כל יריבה. התצוגות מול מכבי חיפה, מכבי תל אביב, והמשחקים מול באר שבע מוכיחים את זה.
לפעמים, כל מה שצריך כדי להצליח הוא פשוט לעשות את הדברים נכון, בלי קיצורי דרך, בלי לעגל פינות, בלי חפיפניקיות. וזה בדיוק מה שבית״ר עושה העונה: הולכת בדרך הנכונה, וכשהולכים נכון התוצאות מגיעות, והזיכרונות נחרטים בלב.
עברו 15 שנים מאז הפכתי לאוהד בית״ר. אני מקווה ומאמין שמכאן אני יוצא ל־15 שנים חדשות — שנים שבהן הלהבה שוב תדליק את המנורה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
