צריך לתת קרדיט ליאניק סינר שהפסיד אתמול לקרלוס אלקראס בארבע מערכות בגמר אליפות ארה"ב. סינר הבין מהר מאוד שמה שיש לו, לא מספיק נגד אלקארס שנתן בטורניר הזה תצוגות פירוטכניות של טניס. סינר, ייאמר לזכותו, מיהר מאוד לעשות התאמות אחרי המערכה הראשונה. לא הייתה לו ברירה. ועדיין, צריך לתת לו קרדיט: זה לא פשוט לעשות התאמות במהלך המשחק, להודות שתוכנית המשחק שלך נתקלה במהמורה. זה בטח לא פשוט, כשאתה המדורג מספר 1 בעולם. זה הם, היריבים, שאמורים לעשות התאמות אליך.
סינר הכניס את האגו לכספת והיכה בכדור במערכה השנייה בכעס, הוא היכה אותו בזוויות חדות יותר, לקח סיכונים על הקווים ובמכות ההגשה ואפילו ניגש בתכיפות גדולה יותר לרשת מאשר כרגיל. זה הספיק לסינר כדי לקחת את המערכה השנייה. אחריה אלקרס פשוט ענה כל סימן שאלה שסינר הציב מולו.
זה לא היה משחק גדול כמו, למשל, הדרמה ביניהם בגמר רולאן גארוס, ואפילו לא הגיע לרמה שבה הם שיחקו בווימבלדון, אבל זה בעיקר קרה בגלל ששני הגמרים הקודמים הציבו סטנדרטים לא הגיוניים. בניגוד לשני המשחקים הללו, אתמול היו רגעים מעטים שבהם שני השחקנים שיחקו טניס עילאי באותו הזמן. הייתה הרגשה שכל אחד מהם הוא כנר מוביל שעולה לסולו של כמה דקות ואז מפנה את הבמה ליריב. שניהם ניגנו נפלא, אבל כל אחד לחוד. לא הייתה הרמוניה.
אלקראס שיחק שבועיים מכושפים בניו יורק. את הטניס הווירטואוזי אנחנו מכירים, את מגוון המכות, האתלטיות. יש שיפור עצום במשחק ההגשה שלו, אבל השיפור הכי גדול באלקראס של ניו יורק היה בפן המנטלי. הוא נראה הרבה יותר בוגר, רגוע. הוא לא יורד על עצמו ושוקע בתהומות פסיכולוגיים במהלך המשחק. ברגע שאלקראס הבין שרק הוא יכול לנצח את עצמו, הוא עשה את השינוי המתבקש, הפסיק עם רכבת ההרים הרגשית שמאפיינת את המשחק והקריירה שלו ובנה סביבו מבצר מנטלי. עכשיו זהו תורו של סינר להמציא את עצמו מול אלקרס. זוהי המשכה של יריבות מופלאה.
מאז ווימבלדון אלקראס משחק טניס אחר. מלא בביטחון עצמי. הוא חי את המשחק. מפוקס. אתמול הוא שבר את סינר כבר במשחקון הראשון של המשחק ונתן לאיטלקי לרדוף אחריו. כשסינר השווה במערכה השנייה, ונתן למשחק נראטיב דומה לזה שהתרחש בווימבלדון, אלקראס התעשת מיד, חזר להכתיב את קצב המשחק, לא הניח ליריבו להשתלט עליו ונתן הצהרה ברורה: כשאני משחק ככה, כשאני במודוס פסיכולוגי כזה, אף אחד, כולל סינר, לא יכול לגעת בי.
לשנות את הנראטיב
זו הייתה גם תצוגת תכלית של אלקראס. בפעם הראשונה שזכה בטורניר בניו יורק, הוא היה צריך כמעט 24 שעות של טניס כדי להניף את הגביע. הפעם הוא שיחק פחות מ-15 שעות כדי לזכות בתואר. חלק גדול מהיעילות הזו צריך לזקוף לשיפור ההולך ומתמשך במשחק ההגשה שלו. אתמול הוא הצליח ב-61 אחוז ממכות ההגשה הראשונות שלו, זכה ב-83 אחוז ממכות ההגשה בכלל, רשם עשרה אייסים (אפס לסינר) ולא עשה אפילו טעות כפולה אחת לאורך כל ההתמודדות. זו דומיננטיות שהתארכה לאורך כל הטורניר. אלקראס עמד מול עשר שבירות סרב במהלך כל הטורניר, והיריבים שלו הצליחו לממש את ההזדמנויות הללו רק שלוש פעמים (כולל סינר אתמול בהזדמנות היחידה שהייתה לו). זו מחשבה מפחידה עבור היריבים שלו: אלקראס נמצא בגרף שיפור מתמיד.
צריך לתת קרדיט לסינר. הוא באמת ניסה. כמה מהנקודות היפות ביותר במשחק היו שייכות לו, כולל אחת ליד הרשת, מאוד לא אופיינית, שהבהירה עד כמה הוא היה נואש לשנות את הנראטיב של המשחק. סינר נתקל בבעיה שבה נתקלו כל יריביו של אלקראס בטורניר בניו יורק. הוא הגיע אליו כמו לוח סודוקו שאינו פתיר. לא דרגה בינונית או קשה. הגיע עם איזה באג במערכת. בלתי פתיר.
פורסם לראשונה: 09:06, 08.09.25
