1. ביל בליצ'יק הוביל את ניו אינגלנד פטריוטס לשש זכיות בסופרבול. את הזכיות הראשונות הביאה לו ההגנה, בחלק השני של האליפויות היה לו את טום בריידי בשיאו. בזכיות עם בריידי בשיאו, בליצ'יק יצק יסוד אחר של הגנה: אפשר לכופף אותנו, אבל אף אחד לא ישבור אותנו. אם תרצו, זהו הסלוגן של אינדיאנה פייסרס בפלייאוף הזה. אפשר לכופף אותם, אבל אי אפשר לשבור אותם.
עבור אוקלהומה זה היה הלם כפול: גם לחוות, בבית, את מה שאינדיאנה עשתה למילווקי, קליבלנד וניו יורק, וגם העובדה שהם לא הצליחו לנפנף אותם. אם הייתה תבנית אחת למשחקים של אוקלהומה השנה, בטח בפלייאוף, אז זו הייתה התבנית שבה שש הפרש הופך תוך שתי דקות לגיים-אובר. אינדיאנה, כמו זבוב טורדני, סירבה להתקפל. נשארה בסביבה. השאירה לעצמה סיכוי. היא הובילה פעם אחת, פעם אחת, לאורך כל משחק מספר אחד.
2. ריק קרלייל לא מקבל מספיק קרדיט על העובדה שהוא אחד המוחות הכי מבריקים בליגה. אינדיאנה הצליחה לשמור על מרחק נגיעה במחצית למרות שיאים שליליים של איבודי כדור (19 במחצית!), ומשחק נהדר של הת'אנדר מתחת לסלים, קומבינציה שאפשרה לשיי גילג'ס-אלכסנדר וחבריו 18 זריקות יותר מאשר לפייסרס במחצית הראשונה.
אינדיאנה הייתה קבוצה אחרת בחצי השני. היא איבדה רק חמישה כדורים, וזרקה שתי זריקות יותר מאשר אוקלהומה. היא האטה את קצב המשחק הרצחני הרגיל שלה בהילוך אחד, אחרי שהבינה שהכאוטיות הזו משחקת לידי ההגנה האקטיבית של אוקלהומה, והכדורסל שלה היה הרבה יותר ישיר, חסר היסוסים, תוקפני ולא מתנצל. ההיסוס, הורדת הכדור למטה בצבע, ההתמהמהות, הם הבאר שההגנה של אוקלהומה שותה ממנה. כל אלה נעלמו כמעט לחלוטין בחצי השני. התאמות כאלו אחרי המחצית, זו עבודה של מאמן. קבוצה ששומרת על קור רוח כזה בכל מצב, בכל פיגור, בכל נקודה בזמן של המשחק, שמוצאת מיליון דרכים לנצח כל משחק נגד כל יריב, זו קבוצה של מאמן.
3. כבר דובר רבות לפני הסדרה על הדמיון בין שתי הקבוצות, הצורה והסבלנות שבה הן נבנו דרך דראפטים, עסקאות ושחקנים חופשיים, על המשפחתיות, על חוסר האגו, על העומק העצום.
אני חושב שההבדל העיקרי בין הקבוצות הוא בהיררכיה, או ליתר דיוק בעד כמה שההיררכיה הזו ברורה. אוקלהומה לא יכולה לנצח בלי תפוקה משמעותית מגילג'ס-אלכסנדר. אינדיאנה ניצחה בחוץ את הקבוצה הכי טובה בליגה, הקבוצה הביתית הכי טובה בליגה ואת ההגנה הכי טובה בליגה, בערב די בינוני של פסקל סיאקם וטייריס הליברטון. מחצית ראשונה מעולה של טי.ג'יי מקונל, קליעות על הבאזר של סיאקם וארון ניסמית', אומץ הלב של אנדרו נמבהארד, השלשה עם הקרש של מיילס טרנר, השלשות של אובי טופין. נקסט מאן אפ.
הרוטציה הזו, היכולת של כל שחקן לקחת אחריות ולתרום, יש להם חלק בעובדה שלהליברטון יש מספיק חמצן בריאות ובמוח כדי לקבל את כל ההחלטות הנכונות בקסמים של השניות האחרונות.
4. קראתי מיד אחרי המשחק באתרי הספורט האמריקאים ובעיתונים המקומיים של שתי הקבוצות שמשחקות בסדרת הגמר. הייתה מילה אחת שחזרה שם בכל הכותרות, בהטיות שונות: STUNNING. עוצר נשימה, מהמם, מדהים.
אני חושב שזו הדרך הכי מדויקת כדי להגדיר סופרסטארים, בספורט ובכל מקצוע בעצם: היכולת לקחת את המדהים, העוצר נשימה, המהמם, ולהפוך אותו לרוטינה. בפעם הבאה, באותו מצב, כשהליברטון יקבל את הכדור, הדבר היחיד שיהיה STUNNING הוא שהוא לא יצליח לחולל את הנס.
5. היה אפשר לראות את הספק מכרסם, אפילו לפני שנזרק כדור הביניים הראשון של המשחק. אוקלהומה, הקבוצה הכי טובה בליגה, התקפלה ראשונה כשהחליטה לשים את אייזיאה הרטנשטיין על הספסל ולפתוח עם גבוה אחד בגלל ריווח המשחק של אינדיאנה והיכולת שלה לשים חמישה קלעי שלשות על המגרש. מייק דייגנולט ויתר לגמרי על קומבינציית הגבוהים שעבדה לו לאורך כל הפלייאוף. כשהקבוצה הכי טובה בליגה, בבית, עושה התאמות ליריבה עוד לפני שנזרק כדור הפתיחה, זה סוג של סטייטמנט.
והספק לא הפסיק לכרסם לאורך כל המשחק. חוסר היכולת לברוח, בעיקר אחרי החטיפה וההטבעה של ג'יילן וויליאמס עם 9:42 לסוף, והעובדה שאינדיאנה ניצחה את אוקלהומה בכלים שלה - רוטציה של עשרה שחקנים, עם ספסל ששיחק 75 דקות לעומת 70 של אוקלהומה ותרם 39 נקודות לעומת 28, גרמו לשחקנים של אוקלהומה להסס, להתמהמה, לברוח מאחריות, לתת את הכדור לגילג'ס-אלכסנדר ולחכות לנס. בסוף העייפות והספקות הגיעו גם לשחקן היעיל של הליגה. ההחטאה האחרונה שלו, לפני סל הניצחון של הליברטון, הגיעה אחרי מהלך וממקום שהם אזור הנוחות שלו. אתה לא מהמר נגד הזריקה הזו, גילג'ס-אלכסנדר החטיא.
אבל זה מה שאינדיאנה עושה לאורך כל הפלייאוף הזה, נגד הקבוצה הכי טובה במזרח, נגד כל הסיכויים במשחק הראשון בגארדן, נגד הקבוצה הכי טובה בליגה. היא בונה תיק עבודות מופלא, STUNNING אפשר אפילו לומר, של הטלת ספק בקבוצות שבטוחות בעצמן, שחשבו שהן מכירות את הזהות של עצמן. אינדיאנה היא מראה שמעוותת את מה שמשתקף ממנה.
6. ושוב, צריך לחזור על העובדה הזאת שוב: אינדיאנה הובילה פעם אחת ויחידה לאורך כל המשחק. אוקלהומה הובילה במשך 47 דקות ו-25.7 שניות, כולל יתרון שיא של 15 נקודות עם פחות מעשר דקות לסיום המשחק. זו צלקת שתבחן את הבגרות של אוקלהומה במשחק מספר 2.
7. מדובר בהמלצה גם ליריבה של אינדיאנה וגם לצופים בה מהבית: בלי קשר לשעון, בלי קשר לתוצאה, בלי קשר לסיטואציה, אסור לישון כשהקבוצה הזו משחקת.
