אתלטיקו מדריד וריאל מדריד סיימו 210 דקות של כדורגל הרואי, טקטי, קצבי. זה לא היה כדורגל גדול, אבל כן כדורגל אינטנסיבי, בין שתי יריבות עירוניות, עם היסטוריה של ארבע הדחות של אתלטיקו בליגת האלופות: ברבע, בחצי ובגמר, ובכל דרך אפשרית. בהארכה כבר התחילו ההתכווצויות. השחקנים של שתי הקבוצות השאירו את המעיים שלהם על המגרש. זו הייתה המהות של הכדורגל. כל צופה הרגיש כמו אחרי מרתון בסיום המאבק.
לאחר שלא הצליחו להכריע זו את זו, הן התייצבו לקרב פנדלים שהסתיים בניצחונה של ריאל שעלתה לרבע גמר הצ'מפיונס, לא לפני שה־VAR היה מעורב במחלוקת כשקבע שחוליאן אלבארס מאתלטיקו, שכיבוש הפנדל שלו אושר בתחילה, נגע בכדור פעמיים ולכן נפסל בסופו של דבר (צריך לציין שהקביעה הזו לא הכריעה את המאבק: היו עוד פנדלים אחרי ושתי הקבוצות החמיצו).
צפו בניצחון של ריאל על ויאריאל
(ONE)
ההכרעה האכזרית הזו, הבאמת לא אנושית, הציפה שני נושאים שמעסיקים את עולם הכדורגל בזמן האחרון: המעורבות ההולכת וגדלה של ה-VAR וההסתמכות על פסיקות לפיו בשיעור הרבה יותר גבוה משהתכוונו אליו הוגי הרעיון, ובעיקר הבלבול ההולך ומתגבר בקרב צופים, ובשיעור הולך וגדל גם אצל שופטים, לגבי חוקי המשחק הבסיסיים: מהי נגיעת יד, מתי שורקים פנדל, מתי החזרת כדור לשוער היא חוקית, מהו אופסייד, ומהם החוקים שלפיהם נקבע אם צריך לשלוף כרטיס אדום או לא.
את השימוש התכוף ב-VAR אפשר עוד להבין. צריך אמנם להשתמש בו במשורה, בעיקר למהלכים קריטיים לתוצאת המשחק, אבל הוא עדיין צעצוע חדש, ולכן השימוש בו לא מבוקר, כמעט היפראקטיבי. מצד שני, מאז שה-VAR הפך לחלק אינטגרלי מהמשחק, אנחנו כמעט לא עדים לטעויות קרדינליות.
במידה מסוימת ה-VAR הוא סוג של אלגוריה לבינה המלאכותית. הוא קיבל סמכויות כדי לסתום טעויות, אבל בסופו של דבר הוא משתלט על המשחק. הוא הסמל לכניעה האנושית לטכנולוגיה שאמורה רק לסייע. הרצון להפוך את המשחק לנקי מטעויות, ולמעשה לגרום לחוסר ההאנשה שלו (מהו האדם, או משחק כדורגל, אם לא סך כל טעויותיו?), הכניע אותו בפני הטכנולוגיה.
הטכנולוגיה שולטת
המקרה של אלבארס היה קיצוני. הוכחה לכמה ש-VAR משפיע על המשחק ויכול אפילו להרוס אותו. אף אחד לא ראה בעין בלתי מזוינת את מה שה-VAR ראה, ואפילו אחרי כמה צפיות חוזרות בהילוך החוזר ובתקריב, אפשר היה לראות שאלבארס אמנם נוגע בכדור בשתי רגליו (עבירה), אבל אי-אפשר היה לראות שהכדור זז מילימטר (הכדור חייב לזוז כדי שזו תהיה עבירה). מה שבלט לעין בעיקר הייתה העובדה שאלבארס, בלי כוונה ולאחר שנפל, הוציא לפועל פנדל מושלם.
דייגו סימאונה, מאמן אתלטיקו, התחנן בזעם לנוכחים במסיבת העיתונאים אחרי המשחק להרים את היד אם מישהו מהם ראה את הכדור זז. אף אחד לא הרים. זה היה מקרה קלאסי שבו שופט ויתר על שיקול דעת נכון שלו, הוא אישר את הגול כי לא ראה שום דבר נגד החוקה של המשחק, וביטל את שיקול הדעת של עצמו לטובת החלטה אלקטרונית מעוררת מחלוקת. זו הייתה הכרעה קצת מפחידה במונחים ספורטיביים: במקרה של מחלוקת, הטכנולוגיה שולטת. השופט הצדיק את ההחלטה שלו באמירה שלפיה הוא פעל לפי החוק. לא נותרה לו שום ברירה.
לפי ספר החוקים של IFAB (חוק מספר 14 סעיף 1 בעמוד 125), הכדור חייב לזוז בצורה ברורה כדי שנגיעה של הכדור בשתי הרגליים תפסול את הפנדל. זו הבעיה עם שימוש בעזרים אלקטרוניים כדי לקבל הכרעות באירועים ספורטיביים: אפשר לתכנת אותם עד גבול מסוים. מתישהו זה דורש התערבות אנושית. זה לא קרה ביום רביעי, למרות שהשופט עמד מטר מאלבארס. יש לציין כי כל הנושא הזה היה יכול להיפתר בקלות אילו היו משתמשים בשבב בתוך הכדור שמתריע על כל תזוזה הכי קטנה שלו, שבב שהיה בו שימוש באליפות אירופה בגרמניה בקיץ האחרון.
לכבות את ה-VAR
ה-VAR הוא לא דבר שלילי, כמובן. הוא מביא צדק, אבל שולל היגיון ומביא לכניעה מוחלטת למוצא הווידיאו שלו. לפעמים הוא מושלם: הוא מסוגל לאבחן נבדל בגודל של חצי מהאצבע הקטנה של כף הרגל. לפעמים הוא מעורב שלא לצורך. אף אחד לא היה מתלונן אם הבעיטה של אלבארס הייתה מאושרת, אפילו לא הבכיינים הכרוניים מסנטיאגו ברנבאו. זה היה רגע קלאסי שבו הגורם האנושי היה יכול להורות למערכת ה-VAR: עד כאן. אל תתערבי. מערכת VAR לא ניתנת להשפעות חיצוניות, אי־אפשר לשחד אותה, אבל היא גורמת לקבלת החלטות על פי עובדות יבשות וללא שום רגש או היגיון הנוגע לרוח המשחק וכוונת החוק. היא זקוקה לגבולות אנושיים. VAR הוא טכנוקרט בתוך קונטקסט מלא ברגשות, קצין אכיפה במקום שזקוק לפעמים לעובדת סוציאלית. יש קרב פנדלים ומישהו חייב לנצח בו או להפסיד. שוער מול בועט. טקטיקה, עצבים, טכניקה, מזל, מלחמת מוחות, אחד נגד אחד במשחק הכי קבוצתי שיש. מישהו היה צריך לכבות את ה־VAR. לא היה לו שם מקום.
השימוש ב-VAR ותהליך השימוש בו היו אמורים להעניק לצופים הרבה יותר שקיפות לגבי קבלת החלטות השיפוט. מה שקרה ביום רביעי היה עיוות של השימוש הזה: העונש על העבירה, כביכול, של אלבארס היה בלתי פרופורציונלי. מערכת שנועדה להביא צדק למשחק גרמה לחוסר צדק משווע. אני לא מאשים את ה-VAR בחוסר הצדק הזה: הוא לא אחראי לרוח החוק. זו הייתה העבודה של השופט הפולני. אף אחד לא היה מתרעם עליו אם היה מחליט לאשר את הגול. אבל איך הוא אמור להתווכח על טכנולוגיה שקיבלה מעמד שיפוטי גבוה משלו?
ותוך כדי הרעש ואירועי המחלוקת נמשכים הניסויים והניסיונות בנוגע לשימוש בטכנולוגיית ה-VAR. שוודיה עדיין מסרבת לאמץ את ה-VAR ואילו נורווגיה דחתה לפני שבועיים ניסיון לסלק את הטכנולוגיה מהמגרשים כרצונם של המועדונים המקצועניים והאוהדים שטענו שהמערכת גורמת לעצירות ארוכות מדי ופוגמת בשטף המשחק ובאותנטיות שלו.
ניסיונות אחרים הם בעיקר ניסיון לייצר שקיפות לגבי מהלך ההחלטה בין השופטים לאוהדים. לאחר פיילוט בגביע העולמי לנשים ב-2023, הוחלט שהבונדסליגה תאמץ בתשעה אצטדיונים נוהל שלפיו השופט יסביר מה קרה, מה הוא ראה ואת ההחלטה שהתקבלה. מדובר בנוהל שקיים כבר מזמן בפוטבול אמריקאי, ראגבי והוקי. יש כאלו שדורשים אפילו יותר: לשדר את כל המהלך של ה-VAR על מסכי הענק באצטדיון בליווי הסבר של השופט.
מרטין פאלרמו הוא חלוץ ארגנטינאי שקנה את תהילת העולם שלו בזכות הישג מפוקפק: ב-4 ביולי 1999, במשחק בשלב המוקדם נגד קולומביה בקופה אמריקה, הוא החמיץ שלושה פנדלים בהפסד 3:0. אבל דווקא פנדל אחר שלו חשוב לדיון פה. ב-24 באפריל 1999 אירחה פלטנסה את בוקה ג'וניורס שבה שיחק פאלרמו. המגרש בבואנוס-איירס היה חלק בגלל הגשם, ולאחר שנפסק פנדל לטובת בוקה, פאלרמו ניגש אל הכדור, החליק, נגע בכדור בשתי רגליו והצליח להבקיע. אף אחד לא עירער על ההחלטה ובוקה ניצחה 0:2. לאחר המשחק הגיש חואן קרלוס לאוסטאו, מנהל בית הספר לשופטים בארגנטינה, שאילתה בנושא להתאחדות הארגנטינאית כדי שתבהיר את החוק. הנשיא חוליו גרונדונה העביר את השאילתה לפיפ"א וזו שמה חותמת כשרות על הגול. המעידה הייתה תאונה, ופאלרמו לא התכוון להשיג כל יתרון ממנה, היא החליטה. השופט אישר את הגול לאחר שהפעיל את רוח החוק. קומון סנס.
בינתיים אופ"א כבר הודיעה שתדון עם פיפ"א ו-IFAB לגבי מהות החוק ובעיקר הענישה הקשה כלפיו.
מה עם רוח החוק?
אין ספק שכניסת ה-VAR לכדורגל הורידה את מספר טעויות השיפוט ועזרה לסלק מהמשחק אלמנטים שליליים כמו הצגות ברחבה או אובר-תיאטרליות אחרי עבירות. אחת התופעות הבולטות מכניסת המערכת היא ירידה במספר העבירות וירידה בכרטיסים האדומים. זאת אומרת: לא רק השופטים מרגישים אחריות גדולה יותר בגלל שהם יכולים להישפט בעצמם בתוך כמה שניות, אלא גם השחקנים מודעים לכך שהם תמיד מצולמים ויכולים להיענש על עבירות שרחוקות משדה האירועים. עוד מסקנה אחת כתוצאה מכניסת ה־VAR היא שהחלטות שיפוט עדיין מוטות לטובת הקבוצות הביתיות ולטובת הפייבוריטיות, אבל ברמה פחותה יותר.
שימוש מוקדם בטכנולוגיה הזו היה יכול לשנות את כל ההיסטוריה של הענף. גול היד של מראדונה במונדיאל 86 היה נפסל, הגול של למפארד נגד גרמניה ב-2010 היה נחשב, מוריניו לא היה פורץ לתודעה (הניצחון שלו עם פורטו על מנצ'סטר יונייטד ב-2004 הושג בין היתר בגלל פסילת שער חוקי של סקולס), העונה בלי הפסדים של ארסנל לא הייתה קורית, צ'לסי הייתה עוברת את ברצלונה ב-2009, אירלנד הייתה אולי עולה לאליפות העולם 2010 על חשבון צרפת (בהחלטה שהייתה הקטליזטור לשימוש ב-VAR), וסוף־סוף היה נגמר הוויכוח אם היה או לא היה גול בגמר 1966.
הבעיה היא לא רק בהעברת האוטוריטה מהשופט לטכנולוגיה, אלא בעיקר בעובדה שחוקי הכדורגל משתנים בעקביות, ולא נכתבים בבהירות. אף אחד כבר לא יודע מהם הפרמטרים לכרטיס אדום או לשריקה לפנדל, מה שהופך את המשחקים והשיפוט בהם לחוויה לא נעימה עבור הצופים ובפקפוק בשופט ובהחלטותיו. המקרה הגרוע ביותר הוא כמובן מתי שופט אמור לפסוק על נגיעת יד מכוונת ומתי לא.
החוק, במתכונתו הנוכחית, נתון ליותר מדי פרשנויות, פורענות עבור משחק שאמור להיות החלטי. השאלה היא אם מישהו בכלל יכול לכתוב חוקים בצורה חד-משמעית? איך ייכתב חוק כזה לגבי עבירות יד בלי שיהיה ניתן לפרשנות? זה יכול לקרות רק אם כל נגיעת יד, מכוונת או לא, תיחשב עבירה, אבל אז אנחנו מורידים מהפרק את "רוח החוק", או את האינטליגנציה האנושית המעורבת בהחלטות שיפוט. זו אפשרות. אחרי הכל, כדורגל לא אמור להיות שונה מתעשיות אחרות שבהן אינטליגנציה מלאכותית מחליפה עובדים בשר ודם שחשופים להשפעות.
8 צפייה בגלריה
מארק קוקורייה עוצר את הכדור של ג'מאל מוסיאלה עם ידו ביורו האחרון. רגע שנוי במחלוקת
(צילום: REUTERS/Lee Smith)
דרושות: בהירות והחלטיות
או שיש אפשרות ללכת אחורה: להאניש את המשחק בחזרה. לגרום לשופט להיות הפוסק והאוטוריטה האחרונה. להחזיר את הטעויות. אבל כיוון שרוב המעורבים בענף מבינים שה-VAR נמצא בנקודת האל-חזור, יש להבהיר את החוקים בנושאים השנויים במחלוקת בצורה כזו שלא תהיה להם יותר מדי פרשנות.
הרבה אנשים בכדורגל מציעים לדוגמה את ביטול חוק הנבדל בתוך רחבת ה-16, ועוד יותר אנשים דורשים הבהרות מוחלטות בנושא חוק היד, החוק הכי שנוי במחלוקת במשחק. שופטים צריכים לדעת באופן חד-משמעי מהי נגיעת יד ומה לא נחשב לנגיעת יד. הפרשנויות כרגע מתפזרות לכל הכיוונים בגלל שבחוק נכתב "עמדה לא טבעית" של הידיים. מה זה אומר? אם שחקן נופל ועוצר את נפילתו בעזרת ידיו והכדור פוגע בידיו, זו עבירה? אצל שופט אחד לא ואצל אחר כן.
בליגה הקנדית השנה נפסקה בעיטת עונשין לאחר שבעיטה של השחקן התוקף ברחבה נגעה במרפקו של המגן שהצליב את שתי ידיו מאחורי גבו.
חוקי המשחק ומי שאחראי להם לא אוהבים סובייקטיביות. ולכן הם ניסו להוריד מחוקי היד את כל נושא הכוונה של השחקן, מפני שהיא נושא סובייקטיבי שנתון לפרשנות. שוב, מדובר במכניזציה של שיפוט הכדורגל. כמובן שכוונה היא גורם אנושי שחייב להילקח בחשבון, אבל אז זה נתון לפרשנות של כל שופט, ומרגע שזה קורה, מתחילה אי-העקביות, חוסר האחידות והאכזבה של הצופים. יש שופטים שיראו שימוש בידיים כדי להגן על עצמך מהלך לגיטימי, יש מי שיראו בכך פעולה שהייתה יכולה להימנע ולכן בת-ענישה. מי צודק? כולם ואף אחד. אולי שה-VAR יקבע.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.03.25
