זה היה קונצנזוס כמעט מוחלט: היקום חיפש סוף מהאגדות למונדיאל 2026, רצה לראות את לאו מסי פורש מהמדים הלאומיים עם גביע עולמי שני ברציפות – הישג שהיה חותם סופית את הוויכוח על זהות הגדול מכולם. מאות מיליוני אנשים שיוועו לראות את הפרעוש מזיל דמעה, אבל מהסיבות הנכונות. אלא שהשורה התחתונה הייתה חזקה מכל רומנטיקה: הכדורגל ניצח.
נבחרת ספרד, שהייתה הטובה ביותר לאורך כל הטורניר, פיצחה את הבונקר הארגנטינאי המכוער באחד מהגמרים החד־צדדיים ביותר שנראו בכמעט 100 שנות מונדיאל. בסופו של דבר, כל הפרובוקציות לא עזרו לארגנטינאים. הספרדים לא התרגשו מהניסיונות להוציא אותם משלוותם, המשיכו להניע את הכדור כאילו הם משחקים בפלייסטיישן והוכיחו פעם נוספת מדוע הם גם אלופי אירופה וגם אלופי העולם.
ולצערם של רבים, מסי – בדיוק כמו כל הנבחרת שלו – לא הופיע למשחק החשוב ביותר. את בכי האושר החליפו דמעות של תסכול ואכזבה אחרי הפסד שני בגמר מונדיאל, שאליו מצטרפים גם שלושה כישלונות בגמרי הקופה אמריקה – מול ברזיל ופעמיים נגד צ'ילה.
בלי קלאס, בלי מאמץ
איכות הכדורגל הייתה הבעיה הפחות חמורה של הארגנטינאים במשחק הזה. חבריו של מסי בחרו להוציא את זעמם על שחקני ספרד בסיום, ועל הדשא התפתח קרב רחוב. לאנדרו פארדס ואנסו פרננדס חבטו ללא רחם בגאבי ובאריק גרסיה, ניקולס אוטמנדי התעמת עם רודרי, והארגנטינאים ספגו ביקורות קשות על כך ששכחו את הקלאסה בחדר ההלבשה. גם הפניית הגב בזמן הענקת הגביע והמדליות לספרדים עוררה זעם גדול בקרב אוהדי ה"לה רוחה".
גם מסי חטף לא מעט אש, ולא בגלל היכולת הרעה שלו. במהלך המשחק הוא ניסה לסחוט כרטיס אדום ממארק קוקורייה, כשפנה לשופט הסלובני בטענה שהמגן הספרדי כיסה את פיו. עד כדי כך הוא היה נואש. עם שריקת הסיום כל הרגשות של הפרעוש התפרצו ברגע. הכוכב הבין את גודל הפספוס ההיסטורי, אבל גם ידע היטב שעם אחת ההופעות החלשות ביותר של נבחרת כלשהי בגמר מונדיאל, לא באמת הגיע לו לסיים כמנצח הגדול. גם הוא ראה עד כמה ספרד הייתה הנבחרת הראויה מכולן.
פרננדס רואה את האדום
(צילום: AP Photo/Frank Franklin II)
81 אלף הצופים במטלייף התמקדו רק במספר 10, שחווה את אחד הרגעים הקשים בקריירה שלו, וגם סירב להתראיין בסיום. זו לא הייתה ההופעה של דייגו מראדונה במקסיקו 1986, לא זו של פלה ב־1970 ואפילו לא זו של מסי עצמו בקטאר. זו הייתה תצוגת נפל. הרוב המוחלט ביציעים הגיע כדי להשתתף במסיבת הפרידה של הגיבור שלהם, אבל קיבל במקום תצוגת תכלית של המכונה הספרדית בראשות רודרי, שהעלימה לחלוטין את ארגנטינה.
מסי נגע בכדור 54 פעמים בלבד, איים פעם אחת על השער שגם היא לא באמת סיכנה את אונאי סימון – ולא סיפק אפילו מסירת מפתח אחת במשך 120 דקות. אבל גדול ככל שיהיה, קשה להאשים את השחקן בן ה־39, שהגיע לקו הסיום עם הלשון בחוץ. במשך 120 דקות ארגנטינה כולה ניסתה, במקרה הטוב, להפריע לספרדים, שסיימו עם 11 בעיטות למסגרת מול אפס של היריבה ו־3:21 בניסיונות הבקעה.
בדיעבד מתברר שחצי השעה האחרונה מול אנגליה, אולי הנבחרת האיכותית היחידה שפגשה ארגנטינה בדרך לגמר, הייתה היוצאת מן הכלל. עוד לפני כן היא התקשתה מול קייפ ורדה, מצרים ושווייץ, ולא סיפקה אפילו תצוגה אחת משכנעת. כשהגיעה סוף־סוף ליריבה אמיתית בדמות ספרד, היא פשוט נעלמה. עד כמה נעלמה? בתום 90 דקות היא רשמה נגיעה אחת בלבד ברחבת לה רוחה, הנתון החלש ביותר שנמדד בגמר מונדיאל, וברמה של הנבחרות הנחותות ביותר שנראו בטורניר.
העימות בסיום המשחק
(צילום: CHARLY TRIBALLEAU / AFP)
"הכאב עצום"
למרות התקווה שפיעמה בלבבות הארגנטינאים בניו־יורק ובבואנוס איירס, שאולי בכל זאת יגיע עוד רגע קסם, עוד ניצוץ גאוני של מסי שישנה את התמונה, כבר מהדקה הראשונה הם הרגישו בדיוק כפי שחשה צרפת מול ספרד – זה פשוט לא היה כוחות. עם שריקת הסיום, כאילו מישהו לחץ על מתג, התשוקה, התקווה והלאומיות השתתקו בבת אחת. הקהל הארגנטינאי מירר בבכי. הטרמפיסטים מיהרו להוריד את החולצות, אבל לאוהדים האמיתיים נשרף הלב. הם לא יכולים היו לעמוד במראות האליל שלהם נשבר לרסיסים. אזור הטיימס סקוור, שנצבע בימים האחרונים בצבעי ארגנטינה, דמם כמעט לחלוטין. הארגנטינאים שוטטו ברחובות ונראו כמי שעולמם חרב עליהם.
"הכאב עצום, ולפצע הזה ייקח זמן להחלים", כתב מסי אמש בפוסט. "אבל אני גם בוחר להיאחז בכל הדברים הטובים: במשחקים שבהם הצלחנו לחזור בזכות העובדה שנתנו הכל, ברגעים שיישארו בזיכרון שלנו לעד ובתמיכה של מדינה שלמה".
בניגוד לארגנטינה, שנהנתה ממסלול נוח במיוחד בדרך לגמר, ספרד עברה את הדרך הקשה ביותר האפשרית – מול פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו, צרפת של קיליאן אמבאפה ולבסוף הנבחרת של מסי. גם אירועי הסיום, כששחקניה ספגו אלימות מצד היריבה בזמן שהאוהדים הספרדים, שהיו מיעוט ברור, חגגו ביציעים, רק חיזקו את התחושה שמדובר באחת הנבחרות הגדולות בתולדות הכדורגל הספרדי. בעוד ארבע שנים היא תהיה אחת המארחות של המונדיאל, יחד עם פורטוגל ומרוקו, כשהיא מגיעה כאלופת העולם.
וזו ממש לא הייתה נבחרת של שחקן אחד, לאמין ימאל רחוק מלהיות חתום על הזכייה הזו. הניסיון של מכונת היח"צ האדירה של פיפ"א ושל עולם הכדורגל להפוך את הכוכב בן ה־19 לפנים של הנבחרת הספרדית לא באמת הצליח. החולצות שלו אמנם נחטפו, פוסטרים נתלו כל פינה בארה"ב, אבל על כר הדשא הוא הסתפק בשער אחד בלבד, מול סעודיה, ולא היה גורם משמעותי באמת באף שלב של הטורניר.
לא היה משמעותי. ימאל
(צילום: JUAN MABROMATA / AFP)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות"
גם בגמר, אחרי הניצחון, ימאל הסתובב על כר הדשא כמו טווס. הוא היה היחיד שקיבל אישור לגשת ולנחם את מסי, אבל בפועל הוא אפילו לא היה בין השחקנים המשפיעים של ספרד. מיקל אויארסבאל, מיקל מרינו ובוודאי פראן טורס, שכבש את השער החשוב בטורניר וייכנס לפנתיאון של הכדורגל הספרדי, בדומה לאנדרס אינייסטה ב־2010, היו משמעותיים ממנו הרבה יותר. אבל כמו בימי השיא של מסי, גם הפעם נדמה שמכונת הרייטינג חזקה מהמציאות, ולכן ימאל כבר מסומן כפייבוריט לזכייה בכדור הזהב. בסופו של דבר, דווקא השילוב בין הוותיקים לצעירים, ובראשם פאו קובארסי, עשה את ההבדל. מעל כולם עמד המאמן לואיס דה לה פואנטה, שהוביל את ספרד לנתון מטורף של 38 משחקים רצופים ללא הפסד – שיא עולמי ששבר שוויון עם איטליה.
בלי טרמפיסטים
גם ההיררכיה הייתה ברורה לאורך כל הטורניר. רודרי היה המנהיג הבלתי מעורער, ולא במקרה נבחר למצטיין המונדיאל. סביבו הצעירים רקדו, התפתחו והפכו את ספרד למפחידה.
כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ניגש להעניק את הגביע, אחרי שכריסטיאן רומרו בחר שלא ללחוץ את ידו, רודרי המתין בסבלנות עד שכל הפוליטיקאים ירדו מהפודיום ורק אז הניף את גביע העולם השני בתולדות ספרד, כשהוא מפנה אותו לעבר האוהדים. בלי טרמפיסטים.
