זו לא יכולה להיות האליפות הגדולה בתולדות מכבי ת"א, ולו מטעמי הסתברות. קשה לייחד אחת מתוך 26. צרות של עשירים. מכבי ת"א זוכה באליפות מאותה הסיבה שבני אדם שותים מים - כי היא חייבת. היא גם עושה את זה באותו אופן המוני, אגבי. "חשוב לקחת אליפות, חם היום", יכול היה להיות שלט בכניסה למתחם האימונים בקריית־שלום.
האליפות הזאת, כמו רבות מקודמותיה – שבע רק ב־13 השנים האחרונות (אחת יותר משיש לבית"ר ירושלים ב־90 שנותיה ואחת פחות משיש להפועל ת"א מקום המדינה) – היא לא מהסוג שפותח ספרי היסטוריה. היא לכל היותר כותרת בעיתון. חסרה לה העליונות המוחלטת שליוותה את הזכייה הראשונה של ולאדן איביץ', שהובטחה כבר בחודש מארס; את הייחודיות ההגנתית של השנייה תחת הסרבי, שבה ספגה עשרה שערים בעונה שלמה; את הראשוניות שהייתה לזו ב־2013, אחרי עשור שחון; את השפע של הטרבל ב־2015; את אלמנט השבת השליטה של זו מהעונה שעברה; או את ההצצה הראשונה לדומיננטיות שעתידה לבוא בדמות האליפות השנייה ברציפות ב־2014.
אז מה כן ייזכר מהאליפות הזאת? לא צריך להתאמץ כדי לגלות. יש לה בכל זאת משהו אחד שלא היה לכל קודמותיה בעידן מיץ' גולדהאר – הריגוש ותחושת ההתעלות הנלווית להכרעה שמושגת באופן דרמטי. חמש משש האליפויות הקודמות בעידן הבעלות הקנדית הושגו בפער נקודות דו־ספרתי, מ־11 ועד 31. בפעם היחידה שבה מכבי זכתה באליפות בהפרש "סטנדרטי", שש נקודות ב־2015, היה לה 2:6 בגמר גביע שהעצים אותה באופן שהתעלה על מה שהשתמע מהפער הטבלאי.
האליפויות הקודמות היו הסכם שנכתב בשלב מוקדם, והשאלה היחידה הייתה מתי ייחתם רשמית. הקושי שבו הושגה הנוכחית – בצל הגנה שמתחילה כל משחק עם כדור אחד לפחות ברשת, על רקע הדעיכה של ערן זהבי בעונה הסדירה – משמש כמכפלת פאתוס. היא מאפשרת למכבי ת"א ללכת עם ולהרגיש בלי – גם להיות הכי גדולה, וגם לשאוב את תחושת הריגוש וההתעלות השמורה בדרך לרגעים היפים של כל מי שקטן ממנה.
מכבי ת"א זכתה באליפות הזאת על שום יכולתה להקדים בסנטימטר את הפועל באר־שבע, בעצמה אלופה ראויה. לו רק הייתה אלופה. היא לא נשברה. זו סמליות לעונה ארוכה, ארוכה מאוד, שבה החוש הכי מחודד אצל מכבי, המאפיין הכי מגדיר שלה, היה היכולת להתכופף אבל לא להישבר. היא־היא הבלתי שבירה האמיתית. קמפיין אירופי מתיש שהצריך 28 טיסות, שהות בת חודשים במקום השני בהמתנה למעידה רק כדי שתמעד בעצמה אחרי שכבר כבשה את הפסגה בתחילת הפלייאוף – הרבה עבר על מכבי, והיא עברה הכל.
הדור הנכון
מכבי ת"א לא מתקשה להבקיע, היא פשוט מבקיעה אחרת. שיטת המשמרות שמונהגת בהתקפה שלה – היכן שלדיא סבע יש קרוב ל־2,800 דקות משחק, לדור תורג'מן יש פחות מ־2,000 ולערן זהבי פחות מ־1,400 – מנעה ממנה את דמות הסקורר הבודד, הזוכה לרוב בתואר שחקן העונה. תורג'מן וזהבי כבשו יחד 27 שערים, די והותר עבור חלוץ בשביל לזכות בפרס היוקרתי, אך מה לעשות שהם לא "חלוץ". הם "חלוצים". שחקן העונה שלה נמצא בהכרח במקום אחר.
ווסלי פטאצ'י הוא בחירה ראויה, לא רק בגלל שהצליח למלא את הנעליים של פליסיו מילסון, אלא בעיקר בגלל שלקח לו זמן למלא אותן. המסלול שעבר הוא־הוא מכבי של השנה – אהבה שלא ממבט ראשון אך בכל זאת אהבה, שהיה צריך לעכל והייתה ראויה לגילויי סבלנות גדולים יותר. הוא והיא תזכורת לכך שדברים טובים יכולים לבוא בקלות, אבל הם עשויים לבוא גם אחרת.
אבל עם כל הכבוד לפטאצ'י, דור פרץ הוא כנראה בחירה ראויה יותר. אלו לא רק השערים החשובים, אלא בעיקר התקן שהוא מאייש, התפקיד שהוא מגלם. מכבי ת"א אוהבת לראות בעצמה משהו שונה בנוף המקומי. היא הקבוצה היחידה שהומצא שם תואר לתאר את דרכיה, "מכביזם" – מונח שמעורר חלחלה אצל שונאיה, והתרוממות רוח אצל אוהביה. לא משנה ההשקפה, העיקר הוא שישנו משהו כזה. פרץ הוא האנשה של המונח.
אל המשמעות המקצועית שלו מתלווה הייחודיות שלו. האלופות של איביץ' היו משופעות בשחקני בית, אבל מאז עברו הרבה מים בקריית־שלום ורובם כבר לא כאן. דור מיכה, דן גלזר, יונתן כהן, שרן ייני, ששיוו לאליפויות ההן איזשהו אידיאליזם מקומי. זו מתקיימת ברמה פחותה במכבי הנוכחית, שתשיל הקיץ עוד שכבת עור מהזהות שלה עם הפרידה מזהבי. חף מחלומות על מעבר לים ומפוכח מאשליית הקריירה האירופית, האליפות הזאת היא קודם כל של פרץ, אחרון המכביסטים עד שיתגלו חדשים.
מופת של הסתגלות
היעדרו של שחקן עונה פר־אקסלנס בקבוצה אלופה מעיד על תרומה גדולה מהרגיל של שחקני המעגל השני. אם זה אושר דוידה, שמספר הדקות שלו כמעט הוכפל והוא בתורו פרע את השטרות; אם זה רוי רביבו, אולי השחקן הטוב ביותר של מכבי בפלייאוף; אם זה גבי קניקובסקי, שעל מה שאיבד בשערים (שניים העונה לעומת תשעה בעונה שעברה) פיצה בבישולים (11 – שני בליגה). מכבי ת"א היא הקבוצה העמוקה בישראל, ולאורך העונה הייתה צריכה שוב ושוב להעמיק ולחפור בתוכה כדי למצוא את האמת הנכונה לשעתה.
רועי משפתי היה גיבור הניצחון על מכבי חיפה בסיבוב הראשון, למרות שזה מרגיש כמו לפני שבע שנים כי מאז כבר הספיק לאבד את מקומו לסימון סלוגה, שלקח בעצמו כמה כדורים יפים מול אותה חיפה; עידן נחמיאס סתם חורים כמגן ימני; יוריס ואן אובריים ואיסוף סיסוקו יצרו שלם בעמדת השש; כאשר הכתר נפל לרז שלמה, סתיו למקין היה שם כדי להרים, ולהפך; מכבי לא נחלשה, אולי אפילו השתפרה, למרות הפציעה של שגיב יחזקאל שיועד להיות חלק משמעותי בזהות ההתקפית שלה. היא הייתה מופת של הסתגלות.
היכולת למשוך בכל כך הרבה חוטים ראויה להערכה. אולי היו למכבי ת"א מאמנים טובים יותר מז'רקו לאזטיץ', כאלו שגמרו עונות בשלבים מוקדמים יותר ושהוציאו מתחת ידם גרסאות דומיננטיות יותר, אבל כדי לנצח במרוץ כל כך צמוד, שהוכרע על חודו של משחק, צריך היה ללחוץ על כל הכפתורים. כפתור אחד פחות לא היה מספיק, וכשלוחצים על הרבה כפתורים – לפעמים מפספסים. לאזטיץ' אולי פיספס פה ושם בדרך, אבל הוא הגיע ליעד. כשהרים את הידיים מלוח הכפתורים בפעם האחרונה, היה אור.
פורסם לראשונה: 01:30, 25.05.25
