הרתחת מים בקומקום פשוט באולם הכדורסל בבית הלוחם בת"א נשמעת כמו פעולה שלא אמורה לעשות בלגן, אך היא גורמת למספר ראשים להסתובב. אוטוטו יתחיל אימון של נבחרת הכדורשער, והשקט צריך להיות מופתי יותר מזה שכולנו מכירים בספריות העירוניות. את תפקיד ה"ששש" המעצבן של הספרניות ימלאו במהלך השלוש השעות הקרובות לא מעט בעלי תפקידים, המאפשרים לספורט המיוחד הזה להתקיים כמו במשחק השקט מהילדות.
כדורשער הוא ענף המיועד לבעלי לקות ראייה ונראה כשילוב בין באולינג לכדוריד. כל נבחרת מורכבת משישה שחקנים (שלושה על המגרש בכל רגע) ומגלגלת בתורה כדור מלא בפעמונים לצד השני של המגרש במטרה להכניס אותו לשער היריבה. בדומה לכדורגל חמישיות, השחקנים נדרשים לעטות כיסוי עיניים להשוואת תנאי הראייה.
כל נשות הנבחרת נולדו עם מחלה גנטית כזו או אחרת, ומי שהראייה שלה "טובה" מדי, אינה יכולה לשחק ברמה בינלאומית. רוב הספורטאיות שכאן הן לא פחות מסגניות אלופות פראלימפיות, אחרי שבקיץ שעבר זכו במדליית הכסף במשחקים בפריז.
אימפריה עולמית
זו הייתה ההופעה השלישית של הכחולות־לבנות באירוע השיא. הנבחרת הורכבה מהקפטנית גל חמרני, ליהיא בן־דוד (שנשאה את דגל ישראל בטקס הפתיחה), רוני אוחיון, נועה מלכה, אורי מזרחי ואלהאם מחמיד – וכולן עדיין כאן מלבד מלכה שפרשה לטובת לימודי ריפוי בעיסוק.
בהופעת הבכורה שלהן בריו 2016 הן סיימו במקום הרביעי בשלב הבתים עם ניצחון טכני על אלג'יריה ותיקו מול יפן, אך ברבע הגמר הודחו על־ידי טורקיה. בטוקיו 2020 הנבחרת הרשימה עם ניצחונות על רוסיה ואוסטרליה, אך הודחה פעם נוספת ברבע הגמר, הפעם מול יפן. במשחקים בפריז הנבחרת סוף־סוף מימשה את הפוטנציאל והגיעה עד לגמר אחרי ניצחונות על ברזיל, סין וקנדה, שם עלתה על הפודיום מהמקום השני.
7 צפייה בגלריה
הדס בר ניצן (מימין), רוני אוחיון והכלב שלה רודי, ליהיא בן־דוד, שירה אטיה. שוכבת: גל חמרני והכלב שלה דילן
(צילום: יובל חן)
הישג זה הביא את חמרני להדליק משואה ביום העצמאות, אך בגלל השריפות בהרי ירושלים האירוע בוטל ושודרה במקומו החזרה הגנרלית. חמרני, שמקבלת את פנינו בחיוך כובש ואומברה כחול בשיער, לא מסתירה את האכזבה, אך מציינת שהתנחמה בעובדה שרוב החגיגות בארץ בוטלו, וכך המון אנשים ברחבי ישראל צפו בה משיאה את המשואה.
צמוד אליה עומד דילן, כלב הנחייה שלה, החברותי מהרגע הראשון. חמרני מעלה את עניין המודעות של אנשים שפוגשים כלב נחייה במקומות ציבוריים. היא מודעת להתלהבות סביב דילן, אך כשהיא צריכה אותו שישמש לה כעיניים הוא כמובן עם הרתמה המוכרת, מה שיוצר התניה של "לא להיות נחמד עכשיו". בבית הלוחם דברים מתנהלים אחרת, והיא מאפשרת לו לשחק עם כל מי שרוצה. גם לאוחיון יש כלב העונה לשם רודי, שנראה רגוע יותר, נענה לליטופים אך בעיקר נהנה מהמנוחה.
"הצטרפו אלינו עכשיו עוד ארבע בנות", מרחיבה חמרני על ההרכב החדש, עם הפנים ללוס־אנג'לס 2028. "אנחנו קוראות לזה 'נבחרת מורחבת' עם שני רענן, שירה עטיה, הדס בר ניצן ורעות ארצי. יש גם את סלסביל סוועד שהייתה איתנו בקמפיין לפריז כשחקנית שביעית ומתאמנת. אנחנו כרגע בונות את עצמנו לאליפות אירופה הקרובה, שתהיה בספטמבר בפינלנד".
חמרני מספרת שחלק מהבנות הבוגרות (כמוה, גם מחמיד ובן־דוד חצו את גיל 30) לא יטוסו לתחרות כדי לתת הזדמנות וניסיון לצעירות יותר. "עשינו את הפודיום בפריז, ולכן יש לנו כרטיס מובטח כבר לאליפות העולם", היא מסבירה. "אנחנו לא צריכות להילחם עליו באליפות אירופה, וככה אפשר לבנות את הנבחרת הצעירה. לאליפות העולם הטובות ביותר יטוסו. אנחנו הוותיקות, כנבחרת בוגרת, לא היה לנו מודל שיכולנו להסתכל עליו ולקחת ממנו השראה, ללמוד ממנו, חוץ מהבנים המבוגרים בבית הלוחם, נכי צה"ל. הליווי שלנו כבוגרות גם מאוד חשוב עבורנו. הן אגב ליוו אותנו כמעודדות בפריז, וזה נתן לנו רוח גבית ישראלית חזקה".
"התקשורת מאוד טובה", מספרת השחקנית על שילוב "הדם החדש". "זה שהן הצטרפו אלינו לאימונים לא היה זר, יותר מחבר ומקרב. אנחנו, כבעלות ניסיון, יכולות כרגע להתרכז יותר בהן. פער הגילים של כמעט עשור? זה פער גדול, אבל לא באמת שמים לב אליו. אנחנו חברות, יושבות אחה"צ ביחד, כולן שוות, בלי הבדל גדול. לי זה כיף שהן איתנו, זה מאוד מרענן ומצעיר".
חוש המישוש
השער כאן ענקי: רוחבו תשעה מטרים וגובהו מטר וחצי, והוא מאוד נוכח, לעומת מה שנראה בטלוויזיה. אורך המגרש עצמו הוא 18 מטרים ורוחבו כגודל השער, ונראה שונה, קצת קטן. במבט ראשון קשה להבין איך המשחק, שנמשך 24 דקות בשתי מחציות, משוחק. רק פגישה איתו במציאות מפעילה את אחד משני החושים החשובים כאן: המישוש.
כשמאמן הנבחרת רז שוהם מסיים אימון פרטי עם בן־דוד, הוא מציע לנו להתקרב ולגעת ברצפה. שם בולטים קווים, כמו כתב ברייל בגרסת הספורט. "ככה יודעים איפה השער מסתיים", מסביר שוהם. מהרגע הזה, התחושה הופכת ברורה יותר.
אחת הסיבות שהענף חייב להיות משוחק באולם סגור היא השקט. רק כשיש דממה מוחלטת, שומעים היטב את הפעמונים שבכדור. אולי מגרש חיצוני בנוף כמו זה שראינו בפריז עם מגדל אייפל היה הופך את הענף לאטרקטיבי יותר, אבל מספיקים מספר צעדים של עוברים ושבים כדי להפריע. לא פעם שואל שוהם את השחקניות אם הן שמו לב שאחרת עמדה מאחוריהן - "שמו לב" שווה ל"שמעו". השמיעה היא בעצם קולות תזוזת הרגליים, והן כבר יודעות לזהות היכן בדיוק כל אחת נמצאת.
משקל הכדורים בכדורשער הוא 1.250 ק"ג, ויש שתי אפשרויות לזרוק אותו: ישר או בסיבוב. הסיבוב נראה לעיתים מגוחך, כמעין ריקוד של הגוף המזכיר באולינג רגע לפני הזריקה. מתברר שסיבוב של 360 מעלות מגביר את מהירות הזריקה, והשחקניות מעדיפות לעיתים לבחור בו. הן עובדות על כושר עם מאמן צמוד בשם פיליפ הלפרט, והגוף שלהן לא רק חזק בזריקה, אלא גם גמיש כשהן נמתחות בשכיבה כדי לחסום את השער.
פעולות שנראות לאנשים "רגילים" פשוטות בחיי היום־יום, כמו הליכה או נהיגה, מאתגרות יותר עבור השחקניות. לחלקן יש מלווים שממתינים שהאימון יסתיים כדי להחזיר אותן הביתה. אחרות מסתדרות בכוחות עצמן, כמו מחמיד שמתגוררת בחדרה, אך צריכות לעבור שעות ארוכות בדרכים כדי להגיע לאימונים. בשנה שעברה היא חשפה בראיון כמה קשה לה לנהל חיים כספורטאית עם ילדים ומגבלה, במיוחד מבחינה כלכלית. מחמיד, אגב, נשואה למיכאל רוזין, קפטן נבחרת הגברים בכדורשער, שאף התאסלם למענה.
במהלך האימון מגיעים צעירים בגילי ה־20 המוקדמים. המדריכים מסבירים להם באנגלית על הענף, מבקשים לא להפריע ולשמור על השקט. שוהם מספר שמאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מגיעות לבית הלוחם משלחות מהעולם, בעיקר מארה"ב, עם צעירים יהודים. המדריכים עורכים סיורים בין הענפים השונים, וכך מגיעות תרומות למקום, שהוא בין המשוכללים בעולם בכל מה שקשור לפציעות, שיקום ונכות.
שוהם מגיע ממשפחה בה אביו היה חבר בבית הלוחם, כך שכילד נחשף לפעילויות. יש לו תואר ראשון במגמת נכים בווינגייט ומאז 2007 הוא מאמן את נבחרת הנשים. במקביל, הוא מורה בבית ספר, ולכן אימוני המשחק נערכים בשעות צהריים עד ערב מוקדם. לפני כן, השחקניות מתאמנות עם הלפרט או מתכוננות לאימון האישי. רוב הימים כוללים אימון אישי, אימון פונקציונלי ומשחקי שלשות, עם אימון נוסף בבוקר יום שישי.
השאלה הגדולה היא מה הלאה אחרי מדליית הכסף בפריז. חלק מהספורטאיות רעבות לעלות למקום הגבוה ביותר, למרות שנותרו עוד מעל שלוש שנים עד טקס הפתיחה בלוס-אנג'לס. אחרות מקוות שהמדליה תביא בנות צעירות נוספות לענף, כדי שההישגים לא יהיו חד־פעמיים.
דיאלוג בחשכה
הספורט הפראלימפי צפוי לקבל תהודה בעקבות הפצועים הרבים מהמלחמה. בבתי החולים חושפים אותם לענפים בהם המגבלה היא חלק מהמשחק, אבל בכדורשער הנשים לא מדברים על "הבאת" נשים שנפצעו וראייתן נפגעה, וההתמקדות היא בכאלו עם לקות מולדת והתפתחות בגנים.
במהלך שיחתנו, חמרני תוהה איך אדם אחר רואה, תרתי משמע, את הספורט שלהן. היא מכירה מקומות כמו "דיאלוג בחשכה" של מוזיאון הילדים בחולון וחדרי חושך ייעודיים המנגישים את ה"חוויה" לציבור. ייתכן שרק דרך משחק עם עיניים מכוסות אפשר באמת לחוש את מה שהן מרגישות, כי מבט מהצד, גם אם נמשך כמה שעות, לא מספיק כדי להבין כמה מיוחד הענף הזה.
פורסם לראשונה: 01:30, 18.05.25
