כבר היו לנו מעברים מפתיעים ב-NBA, אבל רעידת אדמה בסולם לוקה דונצ'יץ' ללייקרס עבור אנתוני דייויס למאבריקס עוד לא חווינו. אוהדי דאלאס מחו עם ארון קבורה מחוץ לאולם, אחת המחאות הכי חריפות שנראו בספורט האמריקאי. לא רק המעבר של הכוכב שלהם עיצבן את האוהדים, אלא גם התמורה המועטה שהם קיבלו. גם לוקה הופתע. ההיסטוריה מלמדת שטריידים כאלה מתרחשים רק כשהכוכב ממש נחוש לעזוב, כמו העזיבה של צ'ארלס בארקלי את פילדלפיה לטובת פיניקס ב-1992. בארקלי היה קרוב, אבל לא הצליח להביא אליפות. האם דונצ'יץ' כן יעשה את זה? אפשר להניח שכן, וכנראה יותר מפעם אחת. האם זה יקרה כבר בעידן לברון ג'יימס או רק אחרי שהמלך יפרוש? מוקדם להעריך. אז מה כן אפשר לעשות בינתיים? לדרג את הטריידים הכי משמעותיים בהיסטוריה של הליגה כמובן.
5. השטן לוקח ריבאונד
דניס רודמן לשיקגו (1995)
"הוא השטן", אמר עליו דייויד רובינסון; "אני שונא אותו", הודה גרג פופוביץ'. רודמן עיצבן את כל העולם בסן-אנטוניו, ולמרות היכולת האלוהית לשאוב ריבאונדים - הוחלט להעיף אותו תמורת וויל פרדו. שיקגו בולס אמרה "ננסה, מה יכול לקרות? פיל ג'קסון יחנך אותו", והסכימה לטרייד. זה הצליח מעבר למצופה: ג'קסון נתן לרודמן להיות רודמן ולעשות מה שהוא רוצה - בין אם זה לבעוט בצלם, לקפוץ לחופשה בווגאס באמצע העונה ולהתאבק לצד האלק הוגאן. בתמורה הוא קיבל ממנו הגנה מושלמת וארגזים של ריבאונדים - המשלים המושלם לג'ורדן ופיפן. יחד זכתה השושלת בשלוש אליפויות רצופות, לפני הריקוד האחרון (נו, ידעתם שזה יגיע).
4. מי צריך את קובי
שאקיל אוניל למיאמי (2004)
הוא הוביל את הלייקרס לשלוש אליפויות רצופות בתחילת שנות האלפיים, אבל המתח עם היורש ביעבע כל הזמן, ואחרי הפסד משפיל לדטרויט בסדרת הגמר שאקיל אמר להנהלה: "זה או אני או קובי". ההנהלה ענתה בלי למצמץ: "קובי. יאללה ביי", ובעטה אותו למיאמי. הטרייד עשה לשאקיל טוב. הוא היה חופשי לעקוץ את בראיינט מרחוק, המשיך לשלוט מתחת לסלים, וזכה (ככינור שני לדוויין ווייד) עם ההיט באליפות הראשונה בהיסטוריה שלהם. משם הקריירה הלכה ודעכה כמו האחוזים שלו מהעונשין, בעוד קובי הפך לפנים של הליגה. אחרי מותו של בראיינט, שאקיל ניסה להגיד שהוא עזב את הלייקרס "רק בגלל כסף". ברור, מה שתגיד.
3. תכירו: סופר-טים
קווין גארנט לבוסטון (2008)
גארנט לא רצה להיכנס לרשימת "השחקנים הכי גדולים שלא זכו באליפות", וראה איך מינסוטה לא מסוגלת לבנות קבוצה נורמלית. גארנט התחנן לטרייד שלוש שנים. הוא חלם לשחק עם קובי בראיינט בלייקרס, ובסוף עבר דווקא לבוסטון. גארנט היה בן 31 בלי זמן לבזבז, ויחד עם פול פירס וריי אלן הרכיב את ה"ביג 3" שרבים מחשיבים כסופר-טים הראשונה בעידן המודרני. מי שרצה לחלוק פרקט עם קובי קיבל אותו כיריב בגמר ה-NBA וניצח כבר בעונה הראשונה – ועם דוק ריברס על הקווים (שאז עוד חשבו שהוא יודע לאמן). זה היה התואר הראשון של הסלטיקס אחרי 22 שנה, בצורת בלתי נסבלת עבור המועדון המעוטר בליגה.
2. על הראש של הסלטיקס
ווילט צ'מברליין לפילדלפיה (1965)
לסן-פרנסיסקו ווריורס נגמר הכסף לשלם לכוכב הענק שלהם, שקיבל יותר מחצי מהשכר הכולל בקבוצה. הדבר הכי הגיוני לעשות כשיש לך כוכב שכבר בזמן אמת ידעו שהוא שחקן היסטורי, זה להעביר אותו בטרייד לחוץ באמצע העונה כאילו זאת ספה ביד-2. פילדלפיה רשמה צ'ק של 150 אלף דולר, צירפה כמה שחקנים לא מעניינים במיוחד וקיבלה את ווילט צ'מברליין הענק. ב-67' הוא הצליח לנצח סוף-סוף את הנמסיס ביל ראסל בגמר המזרח וקטע לסלטיקס רצף של שמונה אליפויות, לפני שהכניע גם את האקסית מסן־פרנסיסקו בגמר וזכה באליפות ראשונה בקריירה. בהמשך, הוא מיצה את פילדלפיה ועבר ללייקרס בעוד טרייד שהביא טבעת.
טיסה נעימה
קארים עבדול ג'באר ללייקרס (1975)
אחרי שלושה תוארי MVP ואליפות היסטורית עם מילווקי ב-1971, הסנטר שהיה גדול על הליגה החליט לעזוב לניו-יורק או ללוס-אנג'לס "מסיבות תרבותיות", כפי שהוא כינה את זה בעדינות, והתכוון בעצם: "מילווקי אפורה כמו חולון, נמאס לי מהמקום הזה". הבאקס ניסו לעשות שרירים, אבל התקפלו וקיבלו תמורתו כמה שחקנים לא רעים וסכום שעזר להם לסגור את החודש (1.5 מיליון דולר, לא מעט במונחים של אז). קארים הגיע לעיר נוצצת שלא הולכת לישון בתשע בערב, המשיך להיות השחקן הטוב בעולם, ואחרי שמג'יק ג'ונסון נבחר בדראפט 79' והרכיב איתו צמד היסטורי, הגיעו גם חמש אליפויות. ההופעה הבלתי נשכחת שלו בסרט "טיסה נעימה" הייתה הדובדבן.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.02.25
