אצטדיון. קשה לומר שהביתיות קריטית חודש אחרי שהפועל באר־שבע ירדה להפסקה בפיגור 3:0 בטרנר, אבל זה היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. גם אם זה יהיה המשחק הראשון של מכבי ת"א עם קהל חוץ של קבוצה גדולה, אלו 3,000 שבטלים בשישים. בלומפילד צהוב זו התפאורה המושלמת להכריע אליפות.
בלטקסה, מתן. הבלם לא ישכח את משחקו הראשון במדי הפועל באר־שבע. לפרטים נוספים, אפשר לקפוץ לאות ת', לאיש שהפך אותו לסביבון אנושי. בלטקסה לא היה אמור לשחק במשחק הזה ואת הערך אפשר היה לייעד לדן ביטון, עוד שחקן שמכבי ת"א העבירה לבאר־שבע עטוף בסרט, אבל האדום של קרלוס פונק מחזיר את בלטקסה לזירת הפשע, תרתי משמע. זה הזמן לייצר זיכרון מסוג אחר.
גנאח, אמיר. יום יבוא והקשר השמאלי של הפועל באר־שבע יתחתן. אשתו לעתיד יכולה רק לקוות שיאהב אותה כמו שהוא אוהב את הכדור. בכל פעם שהוא מוסר אותו, משהו קטן ממנו מת. יש לו טאץ' שאין לרבים והוא לוחץ טוב בהרבה מיורי מדיירוש, אבל התכליתיות ממנו והלאה. במשחק שייתכן שיוכרע על פעולה אחת טובה, גנאח יידרש לפעול נגד האינסטינקטים שלו.
דוידה, אושר. סביר להניח שההפסד בטדי היה המשחק האחרון בהחלט שאותו אושר דוידה התחיל על הספסל. אם מכבי תאתר לעונה הבאה קיצוני ימני זר טוב ממנו, זה משהו אחד. בסגל הנוכחי, דוידה צריך להיות ממוסמר לכנף ימין גם אם זה אומר שפטאצ'י (ע"ע) נודד לעמדה הפחות טבעית לו בכנף שמאל. המאץ'־אפ בין דוידה להלדר לופס הוא המקום שממנו יכולה לצמוח הישועה של מכבי ת"א.
הגנת מכבי ת"א. הפעם האחרונה שבה לא ספגה בליגה מיריבה שאינה הפועל חיפה הייתה לפני חצי שנה, מול בני־סכנין. זה היה כל כך מזמן, שזה קרה עוד בתקופה שחשבו שפטאצ'י הוא פלופ. על הרקע הזה, משחק נקי מטעויות דווקא ברגע האמת נדמה לא סביר. מצד שני, התעלות תהפוך את כל הפאשלות הקודמות לניואנס. לרז שלמה והחברים יש הזדמנות של פעם בחיים לגרום לבננה להחליק עליהם ולא להפך.
ויטור, מיגל. השחקן הכי חשוב של באר־שבע לצד קינגס קאנגווה (ע"ע) ולוקאס ונטורה, שכמוהם גם לו אין תחליף. השנים ניכרות עליו בצעד או שניים שאיבד, אבל זה גם לא רלוונטי. יש לו חוש מולד לתפקיד, והזמן רק חידד אותו. הוא לא היה שם במפגש הקודם בבלומפילד כאשר תורג'מן הפך את בלטקסה לאביזר במופע הריקוד המודרני שלו, אבל הוא יהיה שם כעת.
זהבי, ערן. אם לוויטור אין תחליף, אז לזהבי כנראה יש את מי להחליף. לא סביר שיפתח בהרכב, ואם כך תפקידו בעלילה יצטמצם למחליף שמכבי ת"א מקווה שכלל לא תידרש לו. אם כן, זהבי יקום מהספסל בדקה ה־50, ה־60 או ה־70, עם החובה לכבוש את מה שיהיה בהכרח אחד השערים החשובים ביותר מבין ה־400 ומשהו שכבש בקריירה. אם בספר של זהבי נותר מקום עוד לפרק אחד בלבד, אז ביום שני הוא צריך ללכת לחנות ולקנות עט.
חילופים. אומרים שזה חשוב וזה אולי נכון, אבל לא במשחק הזה. מוטב לשתי הקבוצות שתוכנית א' שלהן תעבוד, כי את ב' הן עוד לא המציאו. פציעתו של יורי מדיירוש צימצמה את האפשרויות של באר־שבע, וכך מול נתניה הראשון שקם מהספסל היה זאהי אחמד, שכבש שער אחד בלבד ב־16 הופעותיו האחרונות. גם למכבי אין בספסל יותר מדי שחקנים שיכולים לחולל שינוי. אולי רק זהבי.
טקטיקה. לא נחוצה במקרה הזה. שתי הקבוצות צריכות להביא את הגרסאות הטובות ביותר שלהן למשחק הזה. השפנים – בכובע.
יעילות. אלון תורג'מן כובש שער בכל שתי בעיטות למסגרת. היחסיות של תורג'מן השני, דור, טובה אפילו יותר (54.1%). לצד איגור זלאטנוביץ' וגיא מלמד, הם בעלי אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בליגה. במשחק שאין ממנו דרך חזרה ולא בטוח שתהיה הזדמנות שנייה, הם חייבים להצליח כבר בניסיון הראשון.
כוח. המשחק הזה יוכרע בתחרות הורדת הידיים בעיגול האמצע - קרב במשקל כבד בין לוקאס ונטורה, אליאל פרץ וקאנגווה ליוריס ואן אובריים, גבי קניקובסקי ודור פרץ.
לחץ. הכוונה לא ליכולת להתמודד עם הפן המנטלי של משחק בפרופיל כה גבוה, אלא למאפיין המקצועי המובהק ביותר של הפועל באר־שבע. אומרים שקבוצות גדולות יודעות להתייחס למשחקים גדולים כאילו הם קטנים ולא להתרגש מהם, אז זה המפתח גם מבחינת באר־שבע. לא במובן של הכלת הסיטואציה, אלא ביחס המקצועי למכבי ת"א. בראשה היא צריכה לחשוב כאילו המשחק הזה הוא לא בבלומפילד ולא מול האלופה, אלא בטרנר מול, נאמר, מכבי פ"ת. היא צריכה להתנפל ולקוות שתעשה הכי טוב את מה שהיא עושה הכי טוב. דבר מתחת לזה לא יספיק.
מחר. אין כזה. אלא אם כן...
נקודה. הכרעה תגמור את הסיפור בסבירות גבוהה מאוד, אבל תיקו הוא פשרה ראויה, במיוחד עבור באר־שבע. לא רק בגלל שהיא מחזיקה ביתרון של שער וחצי על פני מכבי ת"א ובשל כך מצוידת טוב יותר לקראת מרוץ חימוש של גולים בשלושת המחזורים שיישארו, אלא בגלל שהמשחק הוא מחוץ לביתה. בראשה של מכבי ת"א, הסיטואציה כולה – ביתיות, מומנטום עדיף אחרי ההפסד הדרמטי של באר־שבע – זועקת הכרעה. מבחינתה של באר־שבע, שרידות.
סבלנות. תשרת בעיקר את מכבי. באר־שבע אמנם כבשה כמה שערים מכריעים בדקות הסיום, אבל היא בנויה על הפעלת כוח מוקדם. מכבי, למרות האינסטינקט שידחוף אותה להכרעה, צריכה לקחת נשימה ארוכה, לחכות שהזעם יחלוף, ולזכור שאת המשחק הזה אפשר לנצח גם בדקה ה־80.
עייפות. לבאר־שבע יש שישה שחקנים ששיחקו יותר מ־2,300 דקות העונה בליגה. למכבי – רק שניים, אבל בזיכרון השרירים שלהם צרובות היטב כל הדקות בליגה האירופית. שתי קבוצות ברמות שונות של התשה נפגשות ל־90 דקות שירגישו כמו הרבה יותר – גם בגלל החשיבות, אבל גם בגלל הקילומטרז' שכבר נצבר.
פטאצ'י, ווסלי. היה כוכב הניצחון בטרנר בסיבוב הקודם. גם אם דור פרץ היה הגיבור הגדול של המשחק מול הפועל חיפה, מכבי לא תנצח אם פטאצ'י לא יקום על צד ימין, אפילו אם הוא צפוי לפתוח באגף שמאל.
צדק. שוויון הנקודות הופך את המשחק למשחק עונה כמותו לא היה כאן אולי מאז 2010. הוא לא שווה רק שלוש נקודות. מי שתנצח בו תזכה גם בקונצנזוס.
קאנגווה, קינגס. השחקן הכי טוב של באר־שבע יכול לנשום לרווחה – הוא ישחק מול מכבי ת"א. המחשבה שלא – במידה שיספוג כרטיס צהוב – ניכרה עליו היטב מול מכבי נתניה. או זה לפחות הסיפור שבאר־שבע הייתה מעדיפה לספר לעצמה, שהופעת הנפל של הקשר שנחלש במחזורים האחרונים היא תוצר של חרדה מסרסת ונקודתית ולא משהו עקרוני יותר.
רביבו, רוי. יש אולי שחקני הגנה טובים מהמגן השמאלי של מכבי ת"א, אבל לא צריך לשפוט אותו לפי יכולותיו בקרבת הרחבה של סימון סלוגה. לא מסתכלים על הקנקן אלא על מה שיש בו, וגם במקרה של רביבו מיתוגו כ"מגן" הוא שטחי. מתחת להגדרת התפקיד מסתתרת פונקציה מכריעה במשחק ההתקפה של הצהובים, עם מסירות שמזכירות את אבא וכניסות לאמצע שלא פעם הן הקש שמכריע את גב הגמל של היריבה.
שופט. חשוב לא פחות מהשחקן הכי חשוב בכל אחת מהקבוצות, אבל כנראה חשוב פחות משופט המסך. זו המציאות של הכדורגל המודרני – השופט (גל לייבוביץ' במקרה הנוכחי) הוא לא יותר מערכאה ראשונית, הסמכות האמיתית יושבת מול הטלוויזיה.
תורג'מן, דור. רגע השיא של החלוץ ב־2024/25, השער היפה ביותר שכבש, היה במשחק הבית הקודם מול באר־שבע בתחילת העונה. הטוויסט העדכני בעלילה של זהבי – ממושיע בפוטנציה בחזרה לספסל – מעניק לתורג'מן הזדמנות נוספת להפוך לגיבור. הזדמנות נוספת אולי לא תהיה. לא בארץ, לפחות.
פורסם לראשונה: 01:30, 04.05.25
