זה היה ברור שזה ייגמר ככה, אבל לא בדיוק ככה. קובי בראיינט היה אובססיבי לכדורסל. הוא הדביק אותך בתשוקה שלו. היו הרבה שהבינו לא נכון את היצר החייתי שלו לניצחון, את השנאה התהומית להפסד, ואת התמיהה הפילוסופית של "למה לא להוציא מעצמך את כל מה שיש בך". אם הוא היה גיטריסט, הוא היה מת על הבמה באמצע סולו גיטרה, ואם היה צייר, זה היה נגמר על כן הציור.
רק שזו לא הייתה אפשרות. מה, למות על המגרש? איך זה בדיוק אמור להגביר את הסיכויים של הלייקרס לנצח? האיש שהשחיל 81 נקודות נגד טורונטו, לקח חמש אליפויות, רב עם שאקיל, ניצח את סקרמנטו בקרבות אפיים, נלחם בדאנקן על תואר השחקן הכי טוב ברווח שבין ג'ורדן ללברון, שקלע 60 נקודות במשחק האחרון שלו במדי הלייקרס כשהוא במצב גופני שיכול לאפשר לו חניית נכה, היה נאמן ללייקרס יותר מאשר היה נאמן לאשתו. השאלה הגדולה הייתה - מה הוא אמור לעשות עם כל האובססיה, האהבה, התשוקה, והמסירות למשחק ברגע שכבר לא יהיה יותר כדורסל?
פרישה פשוט לא הייתה אופציה עבור בראיינט, שהמשחק היה עבורו אוויר לנשימה. הוא כתב סיפור אהבה על כדורסל וזכה באוסקר. הוא היה עסוק בלאמן את הבת שלו ג'יאנה (ונבחרת הכדורסל שלה) שנהרגה יחד איתו בתאונת המסוק הקטלנית ב-26 בינואר 2020, יחד עם עוד שבעה אנשים. היא הייתה אמורה להיות היום בת 18 ובטח הייתה מסננת את מכתבי הגיוס מהאוניברסיטאות עם אבא שלה. אולי היו נוסעים ביחד לבדוק קמפוסים, והוא היה אומר שוב כמה הוא גאה בה, ולא היית מוצא שם מ"מ של זיוף. בסרט דוקומנטרי שהופק עליו ב"שואוטיים", מסביר בראיינט מדוע החליט לדלג בעצמו על חוויית האוניברסיטה: "ילדים הולכים לקולג' במטרה להיות דוקטורים או עורכי דין או מה שלא יהיה. עבורי, כדי ללמוד מהכי טובים את המקצוע שרציתי ללמוד, הייתי חייב ללכת ישירות ל-NBA".
בתוך בליל ה"ממבה מנטליטי", המבט המאיים, האימון עד שהגוף שלך כבר לא יכול לשאת את הכאב, תמיד היה אפשר למצוא את הצד היותר רך, האנושי. "הטעות הכי גדולה שאנחנו עושים היא לחשוב שיש לנו זמן", אמר במין מגע נבואי. רק אחרי שמת היה אפשר להבין עד כמה היה סקרן לגבי המשחק, ולאלו מרחקים היה מוכן ללכת כדי ללמוד אותו.
לא חיפש חברים
אפשר להגיד על בראיינט הרבה דברים, אבל אי אפשר לפקפק באותנטיות ובמודעות העצמית שלו. הוא סירב להכיר בכישלון (אלא רק כחומר לימוד), הוא הבין את חוסר הנוחות והבדידות הכרוכים בלהיות מנהיג, הוא סירב לדרוש מאחרים מיליונית פחות מאשר דרש מעצמו, והבין שספורטאי חייב מידה לא מבוטלת של אגו כדי להגיע לפנטהאוז של המקצוע. הוא גם היה מוכן להיות שחצן, מתנשא, חצוף, וששחקנים יריבים, אוהדים, חברים לקבוצה ואפילו מאמנים לא יסבלו אותו, אבל בתנאי אחד: שזה יהיה בדיוק בגלל מה ומי שהוא, לא בגלל איזו פוזה או מסכה. זה לא צחוק לשרוד ככה במקום כמו לוס אנג'לס, הבירה העולמית של החיוכים המזויפים.
ואכן, הרבה אנשים לא אהבו אותו, את האובססיה שלו, ואת היכולת למות בשביל הניצחון. הרבה חברים לקבוצה לא אהבו את הניסיון שלו להוציא את המפלצת שנמצאת בתוכם, זאת שהם היו מעדיפים לא לגעת בה. "אני מעדיף שיזכרו אותי בתור ווינר יותר מאשר חבר טוב לקבוצה", הוא אמר פעם. אז לא אהבו אותו. כשמייקל ג'ורדן הספיד אותו, הוא דיבר עליו כמו אחרון המעריצים ולא הפסיק לבכות. ללברון ג'יימס אולי יש את המספרים, אבל אף אחד לא היה קרוב להיות היורש של ג'ורדן מבחינה מנטלית כמו בראיינט.
בגיל 13 החליט בראיינט שהוא הולך לעבוד בעבודה שבה עבד אבא שלו. רק שהוא יהיה טוב, הרבה יותר טוב. הכי טוב. "עשיתי עסקה עם עצמי שאני אהיה הכדורסלן הכי גדול בעולם אי פעם", הוא אמר פעם בראיון טלוויזיוני, "לחצתי ידיים עם עצמי, זו הייתה עסקה, חוזה שאי אפשר לשאת ולתת עליו". הוא היה קרוב אבל לא עמד בסיכום שלו עם עצמו.
כשדראז'ן דליפאגיץ' פגש את רד אאורבך
היסטורית, לא קיימת אוטוריטה גדולה יותר לכדורסל מאשר רד אאורבך, וכאשר אאורבך, אז מנכ"ל הסלטיקס, אמר, ב-1 בספטמבר 1976, אחרי מחנה האימון של הקבוצה, כי "יש לו את החומרים להיות שחקן NBA, הוא רק צריך להשתפר עם האנגלית שלו כדי לתקשר עם השחקנים האחרים וצוות האימון", הוא שם חותמת כשרות על חומר הכדורסל שממנו היה עשוי דראז'ן דליפאגיץ', שמת בסוף השבוע בגיל 73 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
את רשימות הנקודות, הסטטיסטיקות, התארים והמדליות של דליפאגיץ' אפשר לבדוק בוויקיפדיה. אני גדלתי כשיוגוסלביה עדיין הייתה מעבר למסך הברזל. עדיין היה הפחד מהלא ידוע. אבל היא לא הייתה ברית המועצות. לא טקצ'נקו, הענק המאיים עם השפם המפחיד. היא הייתה יוגוסלביה, המדינה שבה מכבי לקחה את אליפות אירופה הראשונה שלה, שהפסידה לישראל באליפות אירופה 1979 (הפסד שסייע לנבחרת לעלות לגמר ולהפסיד ל-29 הנקודות של טקנצ'קו).
היה אז את המשולש היוגוסלבי המיתולוגי. מירזה, דראגן ודראז'ן. דליבשיץ', קיצ'נוביץ' ודליפאגיץ', שלושה קוסמי כדורסל עם אלרגיה להחטאות. הם היו הכדורסל היוגוסלבי לפני שבכלל ידענו מה זה כדורסל יוגוסלבי. אם צ'וסיץ' היה המודל ליוגוסלבי הגבוה שיכול לשחק מבחוץ, השלישייה הזו הייתה דנילוביץ', סטויאקוביץ', פטרוביץ' ובודוריגה של ימי הרדיו. דליפאגיץ' מעולם לא חזר לקריירת NBA. הכדורסל שלו תמיד השיג את כישורי השפה שלו.
פורסם לראשונה: 11:12, 29.01.25
