באמצע שנות ה-2000, כשפפ גווארדיולה עוד לא המציא מחדש את המשולש ורונאלדו הברזילאי כבר החל להאט – הגיח לעולם ילד עם קוקו, שיניים בולטות וכישרון שגרם אפילו למצלמות לא להצליח לעקוב אחריו.
רונאלדו דה אסיס מוריירה, שנולד בשנת 1980 בםורטו אלגרה, לא היה רק שחקן. הוא היה תגובת נגד תרבותית. בעידן של טקטיקה נוקשה, מספרים קרים וחוזים מנופחים – צץ לו אחד שבא לשחק. לא "לשחק כדורגל" – אלא פשוט לשחק. הוא היה אמן שיותר קרוב לרחוב מאשר לאצטדיון. גאון של חוצפה. ילד שמסרב לגדול, עם כדור צמוד לרגל ולחיוך שלא ירד גם כשהפסיד.
היה משהו ברונאלדיניו שגרם לך לשכוח לרגע מהטבלה ולזכור שאתה אוהב את המשחק הזה בגלל הסיבה הכי פשוטה: כי הוא יכול להיות כיף. ב־1998 הוא פרץ בבוגרים של גרמיו, עבר לפריז סן ז'רמן ב־2001, אבל העולם עוד לא היה מוכן למה שהוא יביא איתו לברצלונה. מעטים יודעים, אבל הקריירה של רונאלדיניו כמעט הסתיימה לפני שהתחילה. בגיל 8 איבד את אביו, שהיה דמות מפתח בבית, בהתקף לב מפתיע. ובעוד אחיו הבכור, רוברטו, מוותר על קריירת משחק כדי ללוות אותו – רונאלדיניו הבקיע 23 שערים במשחק ילדים בגיל 13. הילדים האחרים פשוט פרשו באמצע.
הוא גדל בפאבלה, אבל את הריקוד שלו הוא ירש דווקא מאמא – מורה לשעבר לריקוד ופסנתרנית חובבת. אולי בגלל זה הדריבלים שלו תמיד הרגישו כמו מוזיקה. כשרונאלדיניו הצטרף לברצלונה בקיץ 2003, המועדון היה במשבר. מסי עוד היה ילד בנוער, פפ עדיין שחקן גוסס באל-אהלי. אבל מהרגע הראשון היה ברור שמשהו השתנה. לא רק בכדורגל – באנרגיה. רונאלדיניו שיחק כמו מי שמבין שכל דריבל הוא הופעה, כל מסירה היא מכתב אהבה וכל שער – יצירת אמנות.
בעונת 2004/5 הוא הוביל את ברצלונה לזכייה באליפות אחרי 6 שנים שחונות. בעונת 2005/6 הוא לקח ליגת אלופות וזכה בכדור הזהב. וזה לא היה רק בזכות התארים. זה היה בגלל שהעולם לא הצליח להסיר ממנו את העיניים. יש רגעים שאתה זוכר איפה היית כשראית אותם. הקשתה מול סיימן באנגליה, הסלאלום מול מילאן, הגול מול צ'לסי מהמקום בלי תנופה בכלל – כולם רגעים שחרכו את המסך. אבל יש גם רגעים קטנים ששייכים לאלוהים של הפרטים הקטנים:
ברנבאו, 2005: כובש צמד, עובר שחקנים כאילו היו צללים – והקהל של ריאל מדריד, כן, אותו קהל עוין – קם ומוחא כפיים. זו הייתה הפעם השנייה בלבד שהקהל של ריאל מדריד הריע לשחק יריב (הראשונה הייתה למראדונה).
פיפ"א 2004: הדריבל שלו – ה- Elastico - היה כל כך ייחודי, שמפתחי המשחק הפופולרי שכתבו עליו את מנוע הפיזיקה מחדש. רונאלדיניו הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה של FIFA עם תנועה משלו – כי המציאות כבר לא הצליחה לדמות אותו.
ואז פלאמנגו: ב־2011, בלקברן רוברס האנגלית (אז בפרמייר ליג, בבעלות חברת ונקי ההודית), ניסתה להחתים אותו. על פי דיווחים של BBC ו- Sky Sports, הם הציעו חוזה בשווי עשרות מליוני פאונד. העסקה כמעט נסגרה – אבל בסוף רונאלדיניו בחר לחתום בפלאמנגו הברזילאית. הסיבה לא נמסרה רשמית, אך העיתונות הברזילאית רמזה על פערים בגישה ובסגנון החיים. מה שבטוח – רונאלדיניו לא נראה כמי שמחפש את האימונים של יום שלישי בגשם של לנקשייר.
הסוף לא בגלל פציעה, אלא כי מיצה: בניגוד לכוכבים אחרים – רונאלדיניו לא דעך בגלל הגוף. הוא פשוט מיצה את המשחק. ברגע שפפ הגיע לברצלונה והודיע לו שהוא לא חלק מהחזון – הוא לא התעקש להוכיח שהוא עוד שייך. הוא חתם במילאן, חזר לברזיל והמשיך לשחק – אבל כבר לא היה שם את הרעב. את הריקוד הוא לא איבד.
רונאלדיניו לא ידע מה זה אינטרנט עד 2006. רק כשחבר הראה לו ביוטיוב קליפ של גול שלו עם מליוני צפיות – הוא חייך ואמר: "אז עכשיו אתם מבינים למה אני ממשיך לחייך".
רונאלדיניו לא היה הכי יציב. לא היה הכי ממושמע. אבל ללא ספק הוא היה הכי קסום. כל שחקן שעושה היום עקב סתמי בדקה 82 במשחק גמור – מדמיין שהוא רונאלדיניו. אבל אחד כזה, באמת, היה רק אחד.
יותר מכל, רונאלדיניו הזכיר לנו את מה ששכחנו: כדורגל הוא משחק. משחק אמיתי, של ילדים עם ניצוץ בעיניים.
היום יש GPS, דאטה, מפות חום. אבל אתם יודעים מה אין? שחקן שיכול לגרום לקהל של ריאל מדריד למחוא לו כפיים כשהוא מבקיע נגדם – ולנו להרגיש כמו בני 10 שמתלהבים מכל קסם קטן.
גם את אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
