במשך 17 דקות הצליחה הפועל באר־שבע לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להיות עדיפה על מכבי ת"א, גם לעלות ליתרון עם השער של אליאל פרץ, והכל כשהיא מעניקה מנוחה לשחקנים חשובים לקראת הגומלין מול לבסקי סופיה ביום חמישי. זה היה כל כך טוב, שמכאן דברים יכולים היו רק להתקלקל. אז הם התקלקלו. הכרטיס הצהוב השני שקיבל רועי לוי העלה את דרגת הקושי עבור באר־שבע וייצר עבורה אתגר שקבוצה לא אמורה לפגוש בחצי הראשון של חודש יולי – למעלה מ־70 דקות של נחיתות מספרית במגרשה הביתי של היריבה הכי קשה שיש, וכל זה בהרכב רחוק מאידיאלי.
בדקות הבאות באר־שבע איתגרה את האתגר. ברבע השעה שלאחר הרחקתו של לוי, היא החזיקה בכדור פי שניים ממכבי, משימה קשה בשוויון מספרי ובלתי אנושית בחיסרון. משיכת קולמוס אחת של קוז'וך – זאהי אחמד עבר מכנף שמאל למגן ימין – ייצרה שלם שלא רק שהיה גדול מסך חלקיו, הוא גם היה גדול מסך החלקים שהיו שם קודם. התפתחות שאמורה להיות הסוף התגלתה דווקא כהתחלה חדשה. רועי לוי לא צריך להרגיש לא נעים בגלל האדום בבכורה, אף שהיה עדיף בהחלט להבקיע שער – הוא עשה לבאר־שבע שירות לא קטן. הוא נתן לה הזדמנות להזכיר לעצמה כבר במשחק השני של העונה ממה היא עשויה. כשירד לחדר ההלבשה, נבוך וחפוי ראש, קוז'וך לחץ את ידו של לוי. זו לא הייתה מחוות נימוס שמטרתה לעודד את רוחו של השחקן החדש שחשש אולי מהאופן שבו הרושם הראשוני יעצב את עתידו. זו הייתה הכרת תודה אמיתית. גם לוי צריך להודות על הזכות. הוא סידר לעצמו את השיעור הטוב ביותר על קבוצתו החדשה – הוא קיבל הוכחה ממה היא עשויה.
זו הייתה משימה כל כך קשה, שבאר־שבע אפילו לא הייתה חייבת לעמוד בה כדי שזה ייחשב הצלחה. אם שער השוויון של ווסלי פטאצ'י היה רק המבוא למהפך, היא עדיין הייתה יכולה לחזור הביתה בתחושת גאווה על עצם המאבק בתנאים כל כך קשים.
אבל מהפך לא היה, ואת השער השני לא כבש פטאצ'י, דור פרץ או יון ניקולאסקו, אלא דווקא אילון אלמוג, הגיבור המושלם למשחק שבו ניצחה באר־שבע בזכות שחקני השורה השנייה והשלישית שלה. המתכת שבאר־שבע הניפה אתמול היא הזולה ביותר שיש לכדורגל הישראלי לחלק, אבל מה שבאר־שבע אספה אתמול הוא הרבה יותר מעוד פסלון – הוא המבט הזה במראה הבוקר. באר־שבע אוהבת את מה שהיא רואה.
ומכבי? את מה היא רואה במראה? את גבי קניקובסקי.
רב הנסתר על הגלוי
האם דניאל דאפאה, החלוץ החדש של הפועל ת"א, שווה את הכסף הגדול ששולם תמורתו ואת היותו השחקן היקר בתולדות מועדון שכבר נכנס למאה השנייה שלו? זו שאלה טריקית, משום שעצם העובדה שאי־אפשר לענות עליה – דאפאה עוד לא בן 18 והוא הספיק לכבוש רק ארבעה שערים בליגת העל – היא־היא התשובה עצמה. רב הנסתר על הגלוי בהקשר של דאפאה, וזו בדיוק מהות ההבטחה: הגולמיות של דאפאה היא מקור הקסם, לא הבעיה.
הפועל ת"א שמה כסף על התקרה של דאפאה, באמונה שהיא תהיה גבוהה מאוד. אם הייתה מעוניינת לקנות שחקן שערכו נמדד בגובה הרצפה שלו, היא הייתה הולכת על גיא מלמד. היא לא רוצה לקנות את הידוע, היא מחפשת את הלא־נודע.
דאפאה הספיק להפיץ ניצוצות בחצי השני של העונה שעברה – גול גדול מול הפועל באר־שבע אגב צעד חכם לאחור, מהסוג שמכונה "תנועה של חלוץ" – אבל מסוגלותו להפוך את הניצוצות ללהבה קבועה היא אפילו לא הדבר החשוב ביותר בעניינו. במקרה הטוב, הפועל תמצא בו את החלוץ שלא היה לה מאז עומר דמארי ואת האקזיט הגדול בתולדותיה. במקרה הלא־טוב, הוא ייזכר כאנקדוטה ממחוזות בן רייכרט. במקרה החשוב באמת, דאפאה לא באמת חשוב.
דאפאה הוא הצלחה, הבשורה הכי גדולה לאוהדי הפועל ת"א ב־15 השנים האחרונות, אפילו אם יעורר געגועים למילאן מקאריץ'. מאז צירופו של דמארי ב־2011 לא הגיע להפועל שחקן בפרופיל כזה. הוא מוצר שהיא מורידה מהמדף הכי גבוה של הכדורגל הישראלי, מדף שאליו כבר יותר מדי זמן שהיא לא מגיעה גם עם סולם. אם לבעלים החדש של הפועל ת"א יש את האמצעים והכוונות לשלם על שחקן שני מיליון יורו, אפשר רק להסיק שזה לא נגמר כאן, אלא להפך – רק מתחיל.
דאפאה הוא חלוץ, אבל בכלל לא במובן הכדורגלני של המונח. הוא מסמל את היום הראשון בשארית חייה של הפועל ת"א. כל שער – בונוס.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.07.25
