הדבר הכי חשוב בניצחון אתמול (שישי) של הפועל ת"א על אנאדולו אפס 81:87 הוא שהקבוצה שיחקה ממש גרוע במחצית הראשונה, ובכל זאת סיימה את ההתמודדות כשידה על העליונה. וזה גם קרה מול קבוצה שבנויה לנצל את החסרונות של הפועל.
האדומים שוב שיחקו את רוב הדקות עם איש וויינרייט בעמדה מספר 4, כשממול נמצא ארצ'ן אוסמני, אחד הפאוור-פורוורדים הגבוהים ביבשת. לטורקים יש גם את אחד הרכזים הזריזים ביורוליג, שיי לארקין. להפועל אין שחקנים עם המהירות הזאת, וזה יצר אתגר הגנתי.
במחצית הראשונה הכל הלך לצד של אפס. אייזיאה קורדיניה לחץ את ואסיליה מיציץ' באגרסיביות והוציא אותו מאיזון. מיציץ' כדרר יותר מדי, שיחק פחות מדי עבור חבריו והתעקש לזרוק שלשות במצבים קשים או לחדור עד הסוף גם כשהביאו עליו עזרה. הוא החטיא, נחסם, וזה בעיקר תקע לחלוטין את ההתקפה של הפועל, שקלעה רק 35 נקודות במחצית, הרבה פחות מהתפוקה הרגילה שלה.
גם ההגנה של הפועל התקשתה. אנאדולו אפס הלכה פעם אחר פעם על תרגילי חסימות שנועדו לבודד את לארקין מול דן אוטורו. זה היה חכם לא רק בגלל פערי הזריזות שגרמו לכך שהסנטר של הפועל צבר עבירות מהירות, אלא גם כי בלי אוטורו מתחת לטבעת לטורקים היה יתרון גובה עצום והם לקחו המון ריבאונד התקפה. בעיות המיס-מץ' גם אפשרו לשניים מגיבורי היורובאסקט האחרון לפרוח: אוסמני קלע שלשות, סיים סלים במתפרצות וחדר מבחוץ - סט יכולות נדיר לאיש כה גבוה. ג'ורדן לויד קיבל חסימות וניצל שברירי שנייה כדי לעלות לשלשות עם שחרור הכדור האוטומטי שלו.
איטודיס ניסה לבצע חילופים, אבל כריס ג'ונס המשיך במגמה והלך על מהלכי סולו, החברים בעיקר הביטו בו, מוטלי נכנס ולא תרם משחק שני ברציפות – דבר מדאיג במיוחד, ומכל הקבוצה רק תומר גינת הואיל לנוע בלי כדור, ורק הסנטר השלישי, טאי אודיאסי, חיפש למסור. רק דקה לסוף המחצית הפועל עשתה לראשונה תרגיל עם חסימה כדי לשחרר את אנטוניו בלייקני לשלשה, שסוף-סוף נכנסה אחרי סדרת החטאות.
הפועל ירדה למחצית בפיגור תשע, אבל עלתה למחצית השנייה קבוצה שונה לחלוטין. מיציץ' חדר, אבל במקום ללכת עד הסוף ניצל את העובדה שהוא מכווץ את ההגנה, מסר לחברים (בעיקר אלייז'ה בראיינט), והקבוצה חזרה לקלוע. היא גם מצאה את הדרך האחת לעצור את לויד: בלייקני, שעליו שחקן אנאדולו שמר, התיש אותו במהלכי אחד על אחד, הכניס אותו לדיכאון כשחגג עליו פעם אחר פעם וגם הדביק לו עבירות, וכתוצאה מהמאמץ ההגנתי גם נשאר ללויד פחות כוח בהתקפה.
הרבע השלישי הגדול הסתיים ביתרון 59:61 להפועל, ומשם הטורקים לא חזרו. זה קרה בין היתר בגלל האיש על הקווים. שני משחקים ברציפות, איטודיס לא נלחץ משום רגעי משבר במהלך המשחק - והמאמנים מולו קרסו. הוא עשה נהדר את ההתאמות במחצית, ארגן ביעילות את נושא העזרה בהגנה והסגירה לריבאונד, וגם אין לו החלטות לא ענייניות: כשלהרכב מסוים הולך – הוא לא מחליף. מיציץ' היה מעולה ברבע השלישי והוביל את המהפך, אבל הפועל הסתדרה בלעדיו ברבע הרביעי במשך דקות ארוכות, אז הוא המשיך לשבת וג'ונס שיחק. בעוד שהמאמנים היריבים חוטפים עבירות טכניות, מזיעים ונראים אומללים, הוא מתבדח עם השופטים ומקבל החלטות טובות. ההחלטה להביא אותו מסתמנת כטובה ביותר של עופר ינאי, וזה לא מובן מאליו כי לבעלים היו עשרות החלטות גדולות מאז שהגיע למועדון.
אני עדיין חושב שלהפועל יש המון מגרעות. אבל זו קבוצה חכמה, מוכשרת, עמוקה, ובעיקר - יודעת מה היא רוצה: היא משחקת עם גארדים גבוהים כדי שתוכל לבצע חילופים ולא להיטחן מתחת לסל; בעמדת הסנטר יש העדפה לאוטורו בעיקר כי יש לו רגליים זריזות והוא יכול לצאת לשמור על נמוכים אחרי חסימה; היא מניעה הרבה כדור ברוב הדקות, יש חדירות והוצאת כדורים החוצה, אבל כשהכל נתקע בלייקני עושה מהלכי אחד על אחד; חיסרון הגובה של וויינרייט אולי בעייתי בהגנה, אבל מאחר שבמקור הוא שחקן חוץ אפשר להעמיד אותו בפינה ולתת לו לזרוק משם שלשות. זה מאלץ את השומר שלו לצאת, ואז הצבע פתוח לאחרים.
לדעתי הקבוצה חייבת גם פאוור-פורוורד בסגנון אוסמני, עם גובה אמיתי, לפחות לחלק מהדקות - בעיקר כי כרגע התלות בוויינרייט עצומה, אבל לא נתווכח עם ההצלחה: ברור שמישהו חכם שקל את היתרונות והחסרונות והחליט שזה כדאי. לגיטימי. המבחן האמיתי יהיה מול קבוצות גדולות באמת, אבל יש שיטה.
איפה השיטה?
בצד השני של הגלקסיה הספורטיבית, מכבי ת"א הפסידה לפריז 101:94. ובמידה רבה, המשחק של הפועל עזר להבין מה הבעיות של מכבי. ברור שחסרים לה שחקנים בכמה עמדות. את זה יודעים גם שם ומנסים לחפש. אבל נדמה לי שיש פה משהו מעבר.
קחו את הקבוצה ששיחקה נגדה. פריז כנראה לא עשירה יותר, והיא איבדה את הכוכב שסביבו הכל סבב, טי ג'יי שורטס. אבל זו קבוצה שיש לה פילוסופיה ברורה: הם לוחצים בהגנה על כל המגרש, רצים בטירוף למתפרצות, זורקים מהר וכולם קופצים על ריבאונד ההתקפה. אז הם הביאו שחקנים שמתאימים לשיטה: כולם אתלטים, כולם משחקים כמות דקות די דומה, ולכן חשוב יותר שהסגל יהיה עמוק מאשר שיהיו כוכבים. נכון, זה גם מבנה זול יותר, אבל העניין גם מבוסס על פילוסופיית משחק מאובחנת. השיטה הזאת גם קלה יותר לשחקנים: אם כל הזמן צריך לעשות אותו דבר, לא צריך לחשוב. הכל אוטומטי, ולכן רמת הביצוע עולה.
במכבי, לעומת זאת, זה נראה כאילו אמרו: "נביא את השחקנים הכי טובים שנצליח לפתות, נדאג לסגל יותר עמוק מאשר בשנים שעברו, ואחרי שכולם יבואו ונראה מי יש לנו - נתאים להם שיטת משחק". התוצאה היא שכרגע לא ברור מה הקבוצה הזאת רוצה לעשות במגרש ושל מי היא. מה הלחם והחמאה שלה? ריצה? משחק עומד? פיק-אנד-רול? מהלכי אחד על אחד? היא של סורקין? היא של ווקר? בלאט מנהל את העניינים? קלארק? אולי דאוטין? מנסים הכל מהכל, ואין שום היררכיה, לא בין השחקנים ולא בין שיטות המשחק.
אז מה קרה על המגרש? פריז כפתה את השיטה שלה על מכבי, רצה, קלעה שלשות, לקחה אין סוף ריבאונד התקפה כי השחקנים האתלטיים שלה הגיעו לטבעת קודם, ושייטה לניצחון. האם מדובר בשחקנים יותר מוכשרים מאלה של מכבי כבודדים? וואלה, לא בטוח.
אגב: בעבר הלא רחוק הייתה למכבי שיטה. בימים של בראון, בולדווין וניבו היא שיחקה תמיד פיק-אנד-רול גבוה. אם ניבו חסם לבולדווין, הוא השאיר לו את הצבע פתוח ורק הסתער לריבאונד כקו שני אחרי שבולדווין כבר חדר. אם זה היה עם בראון, ניבו התגלגל לדאנק. בשני המקרים, שאר השחקנים חיכו בפינות למסירות למקרה שההגנה תתכווץ כדי לעזור מול החדירה. זו הייתה קבוצה עם הרבה מגרעות, אבל היא מצאה מתודה יעילה שהקשתה מאוד על היריבות לשמור עליה.
לזכותו של קטש יאמר שהקבוצות שלו תמיד משתפרות בחלק השני של העונה, כשהוא בונה להן שיטה והשחקנים קולטים אותה. אולם צריך גם להיות ריאליים: בשנה שעברה זה קרה כשהקבוצה איבדה סיכוי אמיתי להגיע לשמונה הראשונות, והיא סיימה את העונה בין נמושות היורוליג. נכון, יש נסיבות מקלות רבות לקבוצות הישראליות. אבל השנה כבר אי אפשר למכור את הסיפור שלא ניתן להתגבר עליהן.
