"הקטע של ה'כמעטים' בקריירה שלי הוא מוטיב חוזר", מדייקת אופיר נצר במשפט אחד כואב את השנים שלה כספורטאית מקצוענית. לו הייתה כדורגלן, הסיפור של מתעמלת המכשירים שחגגה החודש 29 היה הופך למעורר השראה ומדובר רבות, כי כמה ספורטאים כבר קרעו את הרצועה הצולבת שלוש פעמים ועדיין המשיכו לנסות להגיע לשיאים חדשים?
במקרה שלה, שתמיד נגע להגעה לאירוע הספורט החשוב מכולם - המשחקים האולימפיים - שתיים מהפציעות הגיעו בדיוק בתקופות הקריטיות להשגת הקריטריון. "כל פעם נגעתי ולא השגתי, לא רק בניסיונות הגעה לריו, טוקיו ופריז", אומרת אופיר בראיון כן ואמיץ. "הייתי בהמון תחרויות מקום רביעי, מרחק ממדליה או מקום תשיעי, מרחק נגיעה מגמר. המון מקרים שהייתי שם, אבל לא הצלחתי. זה כן משהו שיושב עליי ואני מנסה לפתח עם עצמי לקראת המטרות הבאות. למה כל פעם הכמעט הזה, למה המון דברים לא הולכים לי כל כך בקלות. אלה הקלפים שקיבלתי, והתמודדתי איתם כי אני יכולה. כל פעם שאני נופלת לבור השחור הזה אני מבינה שעשיתי כל מה שאפשר בצורה הכי מקצועית שיש".
ועכשיו, אחרי הרבה מחשבות והתלבטויות, היא החליטה בלב שלם שדי, היא עשתה את המקסימום וזה הזמן לפרוש. "היו המון שמועות, והיה לי חשוב שזה יבוא ממני באופן הכי כן ואמיתי".
כמה זמן המחשבה על פרישה ישבה בראש?
"כבר כמה חודשים שאני בודקת את האפשרויות. ההתלבטות האמיתית התחילה אחרי אליפות אירופה של שנה שעברה: האם אני ממשיכה לקמפיין ללוס־אנג'לס או שזאת התחרות האחרונה שלי. באותו רגע לא ידעתי להגיד. את הקמפיין לפריז פתחתי בידיעה שגם אם אני מגיעה למשחקים האולימפיים וגם אם לא - אני פורשת שלמה. הגעתי להישג שיא של מתעמלת ישראלית - מקום שישי באליפות העולם ב־2021. כבר אז היה לי את הספק".
למה?
"לכל שלב בחיים יש את הזמן שלו. להיות מתעמלת מקצוענית דורש המון ביצועים. כשאין הישגים מספיק טובים, קשה מאוד להתקיים. המרוץ הזה ממלגה ממלגה ועוד דברים שפגעו לי בדרך הובילו אותי למחשבה שאני יכולה לעשות דברים אחרים, שגם קשורים בספורט. זה עניין אותי".
ימים שחורים
נצר, ממושב מולדת שבצפון, פרצה לתודעה בגיל 16, כשסיימה במקום הרביעי במכשיר הקפיצות באליפות אירופה לבוגרים. זה קרה בשנת 2013, פחות משנה אחרי שהלפיד האולימפי בלונדון כבה, והעתיד לקראת המשחקים בריו נראה ורוד לענף ההתעמלות הישראלי, שפתאום יכול לשלוח גם נציגה אישה שגדלה כאן, סמוך לגלבוע.
אבל שנה לאחר מכן הגיעה הקריעה הראשונה של הרצועה הצולבת בברך שמאל. "זה הייתה בתקופת זמן שלא הייתה לי סיבה לא להיות אופטימית", היא משחזרת. "הפציעה הייתה הרבה זמן לפני הקריטריון לריו, והייתי מאוד תמימה, מאוד צעירה. אמרו לי 'תעשי ניתוח ומשם שיקום', אמרתי 'אוקיי'. הפציעה השנייה הייתה זאת ששברה אותי".
"כשאת נפצעת את בעצם נכה. לא זזתי מהמיטה, ורק שבוע לפני עשיתי דברים מטורפים, התכוננתי לתחרויות שהן בטופ של הטופ. פתאום אני כלום. הגוף שלנו הוא העבודה שלנו, הכלי שלנו ופתאום הוא קצת בוגד בך"
אנחנו מדברות על 2015, שנה לפני ריו.
"כן. זה קרה באליפות אירופה, אחרי שסיימתי את השיקום וזה היה קאמבק מהפציעה הראשונה. פה הבנתי שהחלום האולימפי מתפוצץ בפעם הראשונה. לא ידעתי אז שזה יקרה פעם שנייה ושלישית. זה היה משבר מאוד גדול".
מה מרגישים כשנכנסים לריטואל של ניתוח, שיקום, חזרה לאימונים?
"אשקר אם אגיד שהכל היה קל. אני מוציאה מכל דבר את הטוב, ומפה למדתי מה זה אהבה להתעמלות, התמדה. לשיקום הזה יצאתי אחרת, הוא היה מאוד ארוך".
איך היה לראות את כולם מתכוננים לאירוע ואת בצד?
"אלה ימים מאוד שחורים. כשאת נפצעת את בעצם נכה. לא זזתי מהמיטה, ורק שבוע לפני עשיתי דברים מטורפים, התכוננתי לתחרויות שהן בטופ של הטופ. פתאום אני כלום. כל ספורטאי יכול להזדהות עם זה שבזמן פציעה אנחנו כלום ושום דבר. הגוף שלנו הוא העבודה שלנו, הכלי שלנו ופתאום הוא קצת בוגד בך".
את לא יכולה לפרוש ככה
הקמפיין בין ריו לטוקיו היה איום עבור נצר. בשנת 2018, כשהמתעמלת הרגישה שסוף־סוף דברים מתחילים להתחבר לה והיא תוכל להגשים את חלומה ולהגיע למשחקים האולימפיים בטוקיו, המאמן שלה דאז, בוריס קנייב ז"ל, הלך לעולמו אחרי מלחמה במחלה קשה. "בוריס היה מאוד משמעותי בשבילי, בקריירה שלי", היא משתפת בקול חנוק. "אחרי המוות שלו הבנתי שאני צריכה לנסות דברים אחרים, ועברתי לגור בספרד. בזמנו הייתי המתעמלת היחידה בענף, והגעתי לסיטואציה מאוד נמוכה, ולא רק בגלל הפציעות. אזרתי אומץ לנסוע, לקחתי מזוודה ומצאתי פתרון".
ראית מהצד את הפריצה של ליהיא רז?
"כן. ליהיא מדהימה. אני המשכתי את החיים שלי מספרד. מייצגת את ישראל, אבל לא נמצאת פה".
קיץ 2019, רגע לפני אליפות העולם, את מגיעה להתחרות באליפות ישראל - ושוב אותה הפציעה, הפעם בברך ימין. מה הרגשת באותם הרגעים?
"שזה שוב קורה לי ברגע הכי קרוב להשגת הקריטריון למשחקים האולימפיים. זה שפל בקריירה שלי. עצב מאוד עמוק. גם מאוד קשה להסביר אותו במילים. זה באסה, כאב, לא בא לי לעבור את זה שוב. אני יכולה להגיד בדיעבד שמשם הגיע החוזק שלי".
באיזו גישה את מגיעה לשיקום?
"נכנסתי בידיעה שאני נכנסת לשם כספורטאית שנפצעת ולא כאחת שתפרוש. לא משנה כמה קשה יהיה שם, אעבור את זה. יחד עם זאת, לא ידעתי אם אהיה ספורטאית תחרותית. המאמן שלי מספרד, פדרו מיר, עשה לי הפתעה מטורפת, עלה על מטוס והגיע לטיפול פיזיותרפיה שלי בבית החולים. הוא אמר לי: 'את לא יכולה לפרוש ככה. לך לא מגיע. יש לך קריירה מפוארת ואת תשתקמי. אעשה הכל בשבילך'. הוא החזיר אותי כמעט פיזית למאיורקה, שאעשה את השיקום שם".
כשהמשחקים בטוקיו נדחים בשנה ואת בשיקום מהפציעה, הייתה תקווה לעשות את הבלתי ייאמן?
"הקורונה הגיעה כשהעולם שלי עצר. הייתי בשיקום ממש קשוח. כל העולם עצר, וזה נתן לי את הזמן המושלם כי לאף אחד אחר לא היו תחרויות, כולם נשארו בבית. הבעיה הייתה מבחינת קריטריונים, כי לא השתתפתי באליפות העולם. זה נתן לי בסוף את אליפות העולם ב־2021, שם עשיתי את השיא שלי".
נצר החליטה לתת לעצמה עוד קמפיין אחד אחרון שבו ניסתה להגיע לפריז 2024. "זאת הייתה בחירה שלי עם עצמי לנסות בכל הכוח, גם אם לא אצליח. אהבתי להתחרות, להתאמן, חייתי את החלום".
למה לא השתתפת בתחרויות הקריטריון?
"בשנת 2023 הייתה לי פציעה קטנה בקרסול, ואיתה הגיע משבר ולא יכולתי לטוס לאליפות אירופה. עשיתי את כל מה שיכולתי, אבל לגביעי העולם, הדרך הנוספת להגיע למשחקים אולימפיים, היה בלתי אפשרי לטוס בגלל המלחמה. המון חוסר מזל, כמו שאני מכירה בקריירה".
איך מרגישה ספורטאית בענף אולימפי שלא מגיעה לאולימפיאדה?
"אני לא יכולה לדבר בשם כולם, כי אותי ליוו ערכים של משמעת ונחישות ואני גאה בהישגים שלי. נכון, לא הגעתי לאולימפיאדה. זה כואב, מבאס, אבל אני יודעת שעשיתי הכל, וזה אומר עליי הרבה. הסיפור שלי באמת מטורף. זאת קריירה מפוארת שהגיע זמנה להסתיים, והיא תסתיים בחיוך, למרות הכל".
פורסם לראשונה: 01:30, 27.05.25
