רס"ל אמיר פישר ז"ל אהב כדורגל בכל ליבו, ובמשך רוב חייו הקצרים מדי גם האמין ששם נמצא העתיד שלו. אבל היה דבר שהוא אהב עוד יותר – את מדינת ישראל. את הקריירה המתפתחת על המגרש הוא הותיר בצד, הקדיש את כולו לשירות קרבי, וכשנפל ב־7 באוקטובר בקרב על כפר עזה הותיר אחריו עולם ומלואו, משפחה וחברים שהחותם שהותיר בהם יישאר לנצח.
אמיר בוודאי היה מאושר לשמוע שההנצחה שלו מחוברת לספורט. אי שם בגאנה, 40 דקות מהבירה אקרה, פועלת אקדמיית כדורגל הקרויה על שמו, שגם קיימה לזכרו טורניר לכישרונות צעירים. החיבור המיוחד נוצר בדרך מפתיעה, כמעט בלתי אפשרית.
שרון פישר, אביו של אמיר, מספר: "אמיר היה ילד שובב שאי־אפשר לעצור, כל הזמן מחפש רק להיות בחוץ. כשהיה בן שש עברנו לרומניה לשלוש שנים ואז המשכנו לגאנה בעקבות העבודה שלי ושם חיינו תשע שנים. הוא התחיל לשחק בבית הספר האמריקאי ברומניה, התמקצע בחוג בגאנה, וכשנכנס לזה כל החיים שלו סבבו את המשחק. הוא רצה וחלם להיות כדורגלן מקצועני. ככל שהתבגר הוא יצא למחנות אימון, ובאמצע י"א נסע לחצי שנה לאקדמיה לספורט בארה"ב. הוא נבחן באנגליה וספרד, ובסוף הגיע לצ'כיה בעזרת סוכן שמצאנו לו. יום אחרי נשף הסיום הוא התייצב בליגת הנוער הצ'כית, בתחילה בבוהמיינס ואז בוויקטוריה ז'יז'קוב".
איך השירות הקרבי נכנס לתמונה?
"בכל חופשת חג מולד היינו מגיעים לארץ. כשהגענו בדצמבר 2019, הוא יצא למסיבה דרך חבר שהכיר בארה"ב והתחיל לשמוע על הצבא. הוא שמר את זה אצלו, ואחרי חודשיים בא ואמר: 'מה תגידו אם אלך לצבא?'. זה היה שוק כי לא דיברנו על זה בבית, וגם כל הכיוון היה כדורגל. הוא אמר שיסגור חשבון עם הכדורגל אחר כך, אבל חשוב לו בתור ישראלי לבוא ולעשות שירות משמעותי. הוא הצטרף לגרעין צבר של עולים חדשים בקיבוץ ניר יצחק בעוטף, ואחרי שמונה חודשים התגייס בדצמבר 2020 לשלדג. אחרי שנה וחודשיים מתוך שנה ושמונה של המסלול הוא התעלף בניווט, ואמרו לו שבגלל שהפסיד חומר כדאי שיעשה דחיית שירות ויצטרף מחדש אחרי שנה. הוא חזר לבקו"ם ואמר 'רק דובדבן'. הוא הצטרף למסלול של אנשים מגובשים, אבל בסוף השבוע הראשון שיצא אמר לנו: 'בשלדג היו לי חברים, פה יהיו לי אחים'. כך היה, אחים לכל דבר".
שיחה מצמררת
הסיפור של אמיר קיבל תפנית טרגית בשבת הנוראה של 7 באוקטובר, אז הוא סגר שבת בבסיס והוקפץ עם חבריו לדרום. בתחילה הם נשלחו לשדרות, ובדרך שינו כיוון לכפר עזה. כוח דובדבן של אמיר היה בין הראשונים שהגיעו לקיבוץ כפר עזה בתשע וחצי בבוקר, 16 לוחמים מול 70 מחבלים שהמתינו להם. אחרי חילופי אש מסיביים הם החלו לטהר בתים ונתקלו במארב. אמיר נהרג במקום מכדור ברקה שירה צלף, ולצידו נפל המ"פ, רס"ן בן ברונשטיין ז"ל. הפצוע הקשה ביותר במלחמה, יונה בריף ז"ל, נפגע בקרב וגופו נכנע אחרי שנה.
לאור האהבה של אמיר ז"ל לכדורגל, זה היה טבעי שההנצחה שלו תלך בכיוון הזה. הספורטק ברעננה מארח טורניר של חברים וחיילים לזכר אמיר סביב יום הולדתו בספטמבר, והמשפחה עוסקת בפעילויות הנצחה נוספות, אבל לא ציפתה לחיבור לגאנה.
שרון: "אב שכול נוסף מ־7 באוקטובר, יזהר שי, הקים מיזם שנקרא Next October, שבו מתנדבים מחברים בין סטראטאפים לנופלים ולנרצחים. נרשמנו ביולי לפני שנה, ואחרי שלושה חודשים התקשרו אלינו ואמרו שמצאו לנו את 'סטארי', חברה שמאתרת כדורגלנים מוכשרים על פי חוכמת המונים – משהו שדיבר לאמיר אחרי שהתעסק עם סוכנים".
השיחה הפכה מצמררת יותר ברגע שהתבררו לשרון הפרטים: "הם אמרו שיש להם אקדמיה בגאנה, ושהם הגיעו אליה דרך איש פיתוח בחברה שאני עובד בה, בלי לדעת שאנחנו מכירים. שאלתי איפה היא נמצאת, ואמרו לי שמדובר בפרויקט שנקרא ווסט הילס – שהחברה שלי הייתה זו שבנתה. זה חיבור שהשאיר אותנו עם לסתות שמוטות". את אותה שיחה יוצאת דופן עם שרון ערכו מנכ"לית סטארי, יופ הדר אל, ומנהל סטארי פרו מיכאל גור. הם היו המומים באותה מידה.
"אמיר היה חולם"
אחרי נפילתו של אמיר משפחת פישר חזרה להתגורר בארץ והנסיעה לטורניר בגאנה העלתה מחדש זיכרונות אצל שרון. "כל הכדורגל בגאנה עשה לי פלאשבקים לימים שבהם אמיר היה משחק שם", אומר האב. "אמנם הוא לא עלה על המגרש הזה, כי הוא עדיין לא היה מוכן בתקופתו, אבל חזרתי למשחקים שלו. לראות חבר'ה צעירים שמשחקים בטורניר לזכרו זה משהו מאוד מרגש וחשוב, לצפות בהם ולדעת שיש מטרה מאחורי הדבר הזה".
רגע מרגש נרשם כששרון נאם בפני שתי הקבוצות לפני הגמר, ואמר לנוכחים: "אמיר היה חולם. החלום שלו היה להיות כדורגלן מקצועני. הוא חי כאן בין גיל 9 ל־18, וכל חייו הקדיש מאמץ רב והשקעה להגשמת חלומו. הוא נהרג בגיל 22, חייו של אדם צעיר נלקחו באכזריות. הוא מעולם לא חזר לשחק כדורגל כפי שתיכנן, וזו הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו רוצים להנציח את האישיות ואת הערכים הספורטיביים שלו, עם ההתלהבות שחש כלפי המשחק. אני מאחל לכולכם הצלחה בהגשמת חלומותיכם לשחק באופן מקצועני. תמריאו הכי גבוה שאתם יכולים – אלו מילים שהיו משמעותיות בחייו הקצרים של אמיר, המתארות את הדרך שלו. זה מה שאני מקווה שתעשו".
שרון סיפר השבוע: "העובדה שהקבוצה שקרויה על שמו זכתה בטורניר (ראו מסגרת) הייתה מרגשת מאוד. חילקנו גביעים, מדליות ותעודות, ולאחר מכן הגיעו כמה נציגים מהקבוצה ואמרו שהם מקדישים לאמיר את הניצחון. זה היה נוגע ללב, שהסיפור תפס אותם ושבתור קבוצה הם מוקירים וזוכרים את אמיר. זו הייתה חוויה חיובית מבחינתי. יש לי עוד פגישה מתוכננת עם סטארי, ואנחנו רוצים להפוך את הטורניר למשהו קבוע. אני מאוד שמח שההנצחה של אמיר היא דרך הספורט, ברוח החברות, גם בטורניר ברעננה – הוא נגע בחיים של כל המשתתפים".
"מערבב עצב ושמחה"
סטארי, אותה ייסד אבי ציוני, נולדה מהחזון של לאפשר לאוהדים להיות מעורבים. הדר אל: "אנחנו מאמינים שכדורגל זה משחק פשוט, ומאפשרים לכל אוהד בעולם לזהות שחקנים ולהרוויח מזה. יש לנו פלטפורמה שנקראת 'סטארי פרו', אליה מעלים משחקים מלאים וטורנירים שאנחנו מארגנים או משתפים איתם פעולה. כל השחקנים והפעולות שלהם מתויגים, נאסף מידע סטטיסטי ומצולם. כמובן שיש לנו גם סקאוטינג במגרשים, ולאקדמיה בגאנה אנחנו מביאים שחקנים מכל אפריקה – חוף השנהב, בנין, טוגו, ניגריה".
"הטורניר האחרון היה לזכר אמיר", היא מוסיפה, "וגם נקרא כך, והכנסנו את ראשי התיבות שלו לשם האקדמיה – סטארי AF. כשראינו צילומים של המגרשים שאמיר שיחק בהם בגאנה, הכרנו אותם, זה היה מדהים".
שרון: "גם בגאנה היה לאמיר חיבור טבעי עם כל הילדים. בגלל המעברים בין מדינות, אחותו והוא היו ילדים שמקבלים את כולם. הוא התחבר מאוד לתרבות הגנאית, ואפילו התחיל לדבר אנגלית במבטא שלהם. עצם זה שקראו את האקדמיה על שמו, והטורנירים שבהם ילדים מתקדמים ונשלחים לכיוון מקצועי, זה מרגש מאוד. זה לא שאתה לא חושב על זה שהוא היה יכול לשחק שם והיה מראה לכולם מה זה כדורגל. יש עצב מסוים, אבל אירוע כזה מערבב עצב ושמחה".
פורסם לראשונה: 01:30, 03.07.25
