אי־אפשר היה לנצח את יעקב פונקין בדרך למדליה הזו. את השלבים המוקדמים הוא עבר בקלות, ובסיבוב הגמר, בו שלושת הראשונים התמודדו זה מול זה, הוא ניצח את שני המדליסטים הנוספים ועוטר בזהב עבור ברית המועצות. תחרות ההיאבקות במשקל נוצה באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתה מופע של איש אחד. הצופים הפינים שמחאו כפיים בנימוס לא ידעו שהצעיר היהודי מזפוריז'יה – האלוף האולימפי הראשון בהיסטוריה שנולד באוקראינה – שרד בנס את השואה, ובנה את חייו מחדש דרך הספורט.
הוא עצמו לא זכה לעלות לישראל, אבל בנו גריגורי (שאחותו לינה כבר אינה בחיים), שגם התאבק בצעירותו, עשה זאת לפני כ־20 שנה ומתגורר בקריית־מוצקין. הוא מתגאה במורשת של אביו, ושומר את אוסף המדליות המרשים שלו. אחייניו של יעקב, ואלרי ויורי ברודסקי, מתגוררים בר"ג ומספרים כי תמיד העריצו את הדוד, האלוף האולימפי, והלכו בעקבותיו לעיסוק בספורט (עוד נגיע לכך בהמשך). האחים שומרים בהקפדה על הבריאות והפעילות, בזמן שבנו של ואלרי מתבלט במסלול אחר: מיכאל ברודסקי, שגריר ישראל באוקראינה, שמקפיד לשמר את זכר השואה ולהשתתף בטקסים במדינה. ואלרי אומר: "יעקב היה לוחם בנפשו, כמו יעקב התנכ"י שהתאבק עם המלאך. בלי זה הוא לא היה שורד".
תושייה ושמחת חיים
פונקין נולד ב־1921 בזפוריז'יה שבאוקראינה, על גדות נהר הדנייפר, למשפחה שומרת מצוות שנאלצה לשמור את יהדותה בפרופיל נמוך, מאחר שבאותה תקופה נמנע מיהודים להתקדם בצבא, בלימודים ובעבודה. זו הייתה עיר של היאבקות, ויעקב התאהב במקצוע כאשר ראה בקרקס ספורטאי מקומי שנודע בחוזקו. הוא עזב את בית הספר לפני התיכון, עבד עם מכשור כבד במפעל מקומי, ואחרי שהפך למתאבק המצטיין באזור, יצא להתאמן בקייב. בגיל 18 היה סגן אלוף אוקראינה.
רוחות המלחמה החלו לנשוב בברית המועצות ב־1941, ופונקין גויס באפריל של אותה השנה והיה צוער במכללה הצבאית של חיל השריון. עם פלישת הנאצים כעבור חודשיים, פונקין יצא לעזור במגננה באזור רוסיה הלבנה. אמנם פונקין היה אדם חזק במיוחד, אבל שדה הקרב היה שונה מאולם ההיאבקות, והוא נפל בשבי בימים הראשונים לפלישה באזור מינסק בעקבות זעזוע מוח שספג והקשה עליו לתפקד. בזכות תושייתו הוא נמלט מהשבי, אך נתפס בשנית ונשלח למחנה פולן בגרמניה, סמוך לגבול עם הולנד, שם הנאצים ריכזו שבויי מלחמה. כאשר אחד המפקדים במקום קרא לכל היהודים, הקומוניסטים והקצינים לצעוד קדימה מתוך השורה שבה עמד פונקין, הוא נשאר במקומו. אלו שחשפו את עצמם נורו למוות במקום. שם הוא הבין שעליו לעטות זהות חדשה, מוסלמי ממוצא אוסטי (חבל בקווקז), ולמזלו, איש לא הסגיר אותו.
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה היו אנשים טובים לצידו: כאשר היה חולה מאוד (סבל מטיפוס ודיזנטריה), שני חברים נהגו להרים ולהחזיק אותו עומד במסדר, כי הנאצים נהגו להרוג את השבויים שלא היו בריאים. הם התעללו בחיילי הצבא האדום יותר מאשר החיילים השבויים האחרים, מנעו מהם אוכל, ופונקין כעס כאשר חבריו גנבו עבורו מזון מאחר שלא רצה שיסתכנו בשבילו. אבל הוא היה מוקף בהערצה: אלו ששירתו לצידו הכירו את עברו הספורטיבי ודאגו לשלומו, והוא היה אדם לבבי וחברותי, שהיה ידוע בבדיחות ובשמחת החיים שלו.
גיבור לאומי
רוח הלחימה והכוח הפיזי לא נטשו את יעקב. במהלך המלחמה הוא ניסה להימלט פעמיים נוספות, וגם כשנתפס, לא הוצא להורג. כשהועבר למחנה אוסנבריק הועסק בעבודות פרך חקלאיות, בין היתר בדיר חזירים אצל חוואי גרמני, וסבל מרעב ותנאים תת־אנושיים. הוא התגלגל עם השנים למחנה מנן, שם האמריקאים שיחררו אותו ב־1945. האיש שזכה בזהב אולימפי בספורט פיזי במיוחד שבע שנים מאוחר יותר, במשקל של מעל 62 ק"ג, שקל אז 36 ק"ג והיה שבר כלי. על פי האגדה, הרופא בבית החולים אמר לו: "פונקין, אתה תחיה, אבל לא תוכל לעסוק יותר בספורט".
התלאות של פונקין לא הסתיימו שם, אבל בתור פטריוט, לא היה לו ספק בנוגע לבחירה. החיילים האמריקאים שלמדו על כישרונו הגדול הציעו לו להגר לארה"ב ולהתחיל מחדש כספורטאי, אבל הוא סירב ונשאר בצבא האדום עוד מספר שנים, כששירת באזור של גרמניה שנכבש על ידי הרוסים. הוא קיבל את התנאים להתפתח כמתאבק, זכה בשלוש אליפויות בריה"מ – הראשונה הגיעה תשע שנים אחרי הסגנות – אך גם אז העבר רדף אחריו. לאנשים מסוימים היה קשה להאמין שיהודי שרד ארבע שנים במחנות של הנאצים, והקג"ב קיבל פנייה לחקור אם לא מדובר במרגל, כשבנוסף המלשינים טענו שמדובר באלכוהוליסט.
למזלו של יעקב, הזהב האולימפי הפך אותו לגיבור לאומי והסיר ממנו את העננה. הוא היה ידוע בהפלות בסגנון "בורג" ובהתפרצויות מפתיעות שתפסו את היריב לא מוכן. אותו זעזוע מוח מתחילת המלחמה שלא טופל כראוי הפך לעווית קבועה בכתף ובפנים, ופונקין ניצל זאת כדי לבלבל את היריבים שלא ידעו מאיזה כיוון הוא יתקוף. כפי שצוטט רבות, גם בכתבות עליו בתקשורת הרוסית לאורך השנים, הוא הסביר את הטקטיקה: "גמרתי את כל הפחד שלי במחנות הריכוז".
דור ההמשך
הוא סיים את חייו בשקט במקום שאהב, זפוריז'יה. לאורך השנים הוא היה ידוע כאדם שקט ונחמד, שאימן דורות של ילדים בהיאבקות. כאשר הלך לעולמו ב־1994, בגיל 72, הוא נקבר בעיר. בתחילה הוא הוצב בשולי בית העלמין, ולאחר מחאה של מעריציו הרבים, הקבר הועבר למרכז המתחם. אחד מחניכיו, הסופר ואלרי סמירנוף, פירסם ב־2018 את הספר "יעקב פונקין, חיים במאבק", שחשף את סיפורו לרבים שלא הכירו אותו. בהמשך, העירייה הנציחה את פונקין באנדרטה עם פסל מפואר בתור גיבור מקומי, קראה רחוב על שמו וייסדה תחרות שנתית לכבודו.
המשפחה בישראל, כאמור, ממשיכה את הקו הספורטיבי, ובכיוון מפתיע: ואלרי היה מתעמל ולוחם סמבו בצעירותו, ויורי מתחרה עד היום בכל העולם בהרמת כוח – בגיל 87! הוא גילה את הענף רק בגיל 74, זכה באליפויות עולם ואירופה בקבוצת הגיל שלו וגם שבר שיאי עולם. הוא עוסק בין השאר בהכנה פיזית של נערים לגיוס קרבי. במלחמת העולם השנייה, כשאביו לחם בצבא האדום, יורי פונה עם אמו למסתור בהרי אורל ונחשב אף הוא לשורד שואה.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022, זפוריז'יה וסביבתה הן מוקדי קרבות עזים, ודמותו של פונקין משקיפה מהפסל ורואה איך הכאוס נמשך. בינתיים בישראל, נכדו הלוחם של ואלרי נפצע במלחמת חרבות ברזל. כך סובב העולם.
פורסם לראשונה: 01:30, 24.04.25
