שבוע חלף מאז סיום אחד מגמרי ה־NBA הבלתי נשכחים של השנים האחרונות. אוקלהומה סיטי ת'אנדר (OKC) סיימה עונה מהאגדות עם זכייה ראשונה – מאז עונת "הכמעט" של 2012 בהובלת הטריו בראשות קווין דוראנט הצעיר. כולם, ובצדק, היללו את שיי גילג'ס־אלכסנדר (SGA), שנראה כמו יורש טבעי לכתר הסופרסטאר הבא בליגה. לצדו, כולנו נאנחנו יחד עם טייריס הליברטון כאשר נפצע 4:55 דקות לסיום הרבע הראשון של משחק 7 – מה שככל הנראה קבע את זהות האלופה בשלב מוקדם יחסית.
אבל אם שואלים אותי – מי הוא הסיפור האמיתי של הגמר הזה? מי הגיבור שהכי ריגש, הפתיע וסחף לבבות? זהו טי־ג'יי מקונל.
כן, כן – מקונל. הרכז הלבן, בן 33, נמוך יחסית, שעלה מהספסל של אינדיאנה והפך לסנסציה שקטה. עבור מי שמכיר את הליגה, מקונל תמיד היה שם – שחקן אינטנסיבי, נשמה של קבוצה, אחד שנותן הכול בהגנה ולא מפחד לקפוץ על כל כדור. אבל הפעם, לעיני כל העולם, הוא עשה הרבה יותר מזה.
במהלך הפלייאוף כולו רשם מקונל ממוצעים של 9.5 נקודות, 3.3 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו־0.9 חטיפות למשחק – ב־23 הופעות. אך מעבר למספרים, ניכרת הייתה תרומתו האינסופית: הלחץ שהפעיל על מובילי הכדור, הכניסות החכמות לצבע, והרוח שהוא מביא בכל פעם שהוא דורך על הפרקט.
ואז הגיע משחק מספר 7. האולם באוקלהומה בער, אינדיאנה בלי הליברטון, SGA בכושר שיא – ובתוך כל זה, מקונל הפך למנוע. ברגעי ההכרעה הוא קלע 16 נקודות, חילק 3 אסיסטים, קלט 6 ריבאונדים – והחזיר את אינדיאנה למשחק, כשכבר היה נדמה שהכול אבוד. ברגעים האלה – מול אחת הקבוצות הכי צעירות והכי כישרוניות בליגה – הוא היה הלב הפועם של הפייסרס.
אבל מעל הכל – הסיפור של מקונל הוא השראה. בליגה שמלאה בכוכבים מתעופפים ובאתלטים מהמדרגה הראשונה, הוא מזכיר לכולנו שיש גם דרך אחרת. הוא – בגובה 1.85 מ’, בלי קליעה יציבה מהשלוש, עם כישרון "רגיל" יחסית – הפך לשחקן משמעותי בגמר ה־NBA.
זה לא רק סיפור של כדורסל. זה סיפור של נחישות, של עבודה קשה ושל אמונה עצמית. אין ספור ילדים ובני נוער מסתכלים על כוכבי הליגה וחושבים: "אני לא גבוה מספיק", "אין לי אתלטיות", "זה לא בשבילי". ואז בא מקונל, בגיל 32, ומראה שזה אפשרי גם אחרת. שאם אתה חכם, יודע מתי לחדור, מתי למסור, ואם אתה מוכן לקפוץ לרצפה על כל כדור – גם לך יש מקום בליגה הכי תחרותית בעולם.
מאמנים מציגים אותו כמודל לחיקוי. שחקנים מעריכים את התרומה שלו. אוהדים – גם מחוץ לאינדיאנה – פשוט אוהבים אותו. הוא מייצג אנושיות, לויאליות, ומלחמה שקטה. הוא השכן שכל קבוצה רוצה – זה שלא מחפש כותרות, אלא נותן את כל כולו.
בעידן שבו ילדים נחשפים לדאנקים ושלשות מהחצי, חשוב שתהיה גם דמות כמו מקונל. כזו שממחישה שאפשר להצליח גם בלי להיות אתלט־על. כי הכדורסל, בסופו של דבר, הוא משחק של חוכמה, לב ואינטנסיביות – לא רק של זריקות בלתי אפשריות.
אינדיאנה לא הייתה מגיעה לגמר בלי הליברטון. SGA הוא העתיד. אבל בתוך כל ההצגה הזו צצה דמות שקטה, שחקן שולי לכאורה – שהפך לרגע למרכזי. והמסר שהוא השאיר – מהדהד: אין תקרה כשאתה מוכן לעבוד.
אז בפעם הבאה שתשמעו ילד אומר: "אני רוצה להגיע ל־NBA, אבל אין לי סיכוי" – תגידו לו: תסתכל על מקונל. הוא לא הכי נוצץ, אבל תמיד שם. תמיד נלחם. ותמיד – אבל תמיד – נותן תקווה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב.
איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: [email protected], בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
