אחד הכללים הידועים של מרתוניסט מקצועי, הוא הצורך לעשות הפסקה בת כמה חודשים בין ריצה לריצה. הסיבה ברורה: השפעת המאמץ הגדול יותר מבכל ענף ספורט אחר על הגוף. נכון שיש מקרים נדירים, כמו למשל שני המרתונים שרץ מארו טפרי הישראלי בהפרש של חודש באליפויות העולם ואירופה בקיץ 2022 (רצה להתחרות במינכן לרגל 50 שנה לטבח הי"א), אבל הם רחוקים מהסטנדרטים השגרתיים.
אבל קובי אורן הוא הכל חוץ משגרתי. הפסיכולוג הקליני בן ה־53 מקריית־טבעון נותן את הכבוד הראוי למרתונים "הקצרים", קצת יותר מ־42 ק"מ, אבל עבורו, בתור רץ אולטרה־מרתון, מדובר רק במנה הראשונה של הריצה. בתחרות רב־יומית שהתקיימה לא מזמן באגם גארדה באיטליה, למשל, רץ אורן 5,500 ק"מ. בערך כמו המרחק מת"א לבנגלדש. זה מופרך מכדי להיחשב אפילו כפנטזיה, אבל הרגליים של אורן נושאות אותו לכל מרחק. מדובר בריצה הארוכה ביותר בתחום האולטרה־מרתון, ואורן אומר כי רצה לבדוק על עצמו את גבול היכולת האנושית. מדובר בעצם בשני מרתונים וחצי ליום במשך קרוב לחודשיים רצופים.
זה לקח לו 1,297:24.08 שעות. אני כותב כבר עשורים רבים על ספורט, ומעולם לא יצא לי להקליד מספר כזה. מדובר ב־54 יממות של ריצה, בערך 20 שעות ביום. הכל כדי להוכיח שאפשר לקבוע תוצאות שנחשבו עד לא מכבר בלתי אפשריות. והוא עוד שואל אותי "מה פה לא מובן לך", כשאני מבקש הבהרות לדיוק ברצף הספרות המסחרר.
במעגל נרוצה
אורן מפרט על התחרות באיטליה, שנקראה באופן ראוי "What is the Limit", "מהו הגבול": "המארגן רצה למצוא מקום שאפשר יהיה לשבור בו שיאים משמעותיים. הוא בנה אירוע שבו ניתן לרוץ 5,500 ק"מ, כמו 10 תחרויות איש הברזל ברצף". הישראלי היה אחד מחמישה רצים שלקחו על עצמם את האתגר והגיעו למקום – אבל היחיד שהשלים אותו. אין עוד אדם בהיסטוריה שעשה זאת במסגרת רשמית, ואפשר לצאת מנקודת הנחה שגם במסגרת לא רשמית לא ראו מישהו שרץ כ־102 ק"מ ליום במשך 54 ימים ברציפות. "לא ייאמן שהשגתי את זה, קשה לקלוט ולתפוס", הוא אומר.
איך הגעת למרחקים בסדר הגודל הזה?
"בתחילת הדרך שלי כרץ השתתפתי במקצים של 5 ק"מ, ולאחר מכן במרתונים בצבא. הריצה שותפה לחיי החל מהתיכון, ואיפשרה לי לגדול כלוחם קרבי וכאדם אקטיבי. במקביל, היא גם איפשרה לי מרחב נפשי של חשיבה ופורקן אנרגיה, שעזר לי להתפתח בתחומים מהותיים בחיי כמו משפחה ועבודה. בתקופה המוקדמת נפצעתי ממש על בסיס קבוע, ואז עברתי לריצות שטח והתחלתי לעלות למרחקים שמעבר למרתון. מאז אני גדל ומתפתח תוך כדי ריצה, ובזכות האימונים הקשים בשטח, היום אני נטול פציעות".
יש הבדל בין ריצה ארוכה "רגילה" לבין חודשיים כמעט בלי הפסקה. הייתה נקודה בחיים שבה הבנת שאתה מסוגל לזה?
"הקפיצה שלי התחילה במרוץ בנמל התעופה באתונה. נפצעתי ברגל בגלל שרצתי עם נעל לא מתאימה, אבל אחרי שהחלפתי לנעל של 'Hoka' עברתי להוביל עד לניצחון, 768 ק"מ בשישה ימים. זה היה הניצחון הראשון של רץ ישראלי במרוץ רב־יומי בינלאומי, ואחריו Hoka נתנה לי חסות. מאז הנעליים האלה מלוות אותי ב־42 אלף הקילומטרים שעברתי בחיי".
כדי לעמוד במעמסה פיזית לא הגיונית כזו, הרץ מתנתק מהעולם. הוא עובר מרחק של שני מרתונים וחצי ביום בריצה מעגלית, שלוקחת לו כאמור כ־20 שעות ביממה, ויש צוות מקצועי שעוזר לו לשרוד את המשימה. בארבע השעות הנותרות וה"אבודות" הוא צריך לנסות לנוח באוהל בשטח, ואורן מודה שלא תמיד מצליחים לישון טוב לקראת היום הבא. כמובן שבשטח גם אין אוהדים נלהבים שמעודדים אותו מצידי הדרך, זה הוא והשטח הפתוח, במעגלים בלתי נגמרים. ככל הידוע, יש רק עוד ישראלית אחת שמתחרה בקביעות בתחום בחו"ל – גלית בירנבוים־נבון (48), אלופת ישראל וסגנית אלופת העולם באולטרה־מרתון. לא תופתעו לשמוע שאורן הוא המאמן שלה.
אתה לא משתגע במהלך תקופה כל כך ארוכה של ריצה?
"אחת הסכנות הגדולות במרוץ ארוך כזה היא להיגרר למצב רוח רע. המשימה תמיד קשה וכדי לצלוח אותה אתה חייב להיות אופטימי. תמיד המחשבות עובדות. במקרים שבהם אתה מרגיש קשיים, אתה מדבר עם עצמך ומנסה לפתור ולפצל את המטרה. התנאי הכי חשוב הוא לרוץ בראש שקט, אחרת קשה מאוד לצלוח את המשימה".
3 צפייה בגלריה
"אחת הסכנות הגדולות במרוץ ארוך כזה היא להיגרר למצב רוח רע". קובי אורן
(צילום: גיל נחושתן)
הילד בא לבשל
שיאים סופם להישבר. ברגע שאורן פרץ עבור העולם את המחסום המנטלי של 5,500 ק"מ, סביר להניח שישנם רצים בעולם שנדלקו ומחפשים איך יהיה אפשר לקחת את כל הסיפור רחוק יותר. האתגר האנושי, או העל־אנושי, הבא. בינתיים קובי אורן מוביל.
אבל למי שתהה, ככל הנראה אורן לא יהיה זה שייקח על עצמו את האתגר הזה. "אני היום בן 53 ומניח שלא אצליח לרוץ גם בגיל 70", הוא אומר, "לכן אני מסתפק בכאן ועכשיו. זה ניתוק מהכל, מהעבודה, מהאישה ומהילדים. אתה מחליף צורת חיים, מקדיש את עצמך רק לזה".
ואם כבר הילדים – במרוץ האחרון בנו של אורן, עילאי (25), הגיע לבקר אותו. הילד, סטודנט לראיית חשבון, עזר בבישולים וחסך לאבא זמן. "הזמנתי אותו ומאוד שמחתי על הגעתו. הוא השתלב מהר מאוד כחבר הצוות, והכין מאכלים שהיו חסרים לי. הלוגיסטיקה בריצה ארוכה כזו היא אחד הדברים המכריעים אם תצליח או לא".
אני מניח שקוראים רבים יגיעו לכאן וישאלו את עצמם – מה יוצא לך מזה?
"יוצא לי מפגש עם עצמי שאני מתמודד בו עם קושי, ורואה איך אני מצליח להתמודד עם הקושי הזה. ומעבר לכך – תחושת ראשוניות, אני הראשון שפרץ גבול יכולת אנושית".
פורסם לראשונה: 01:30, 02.12.25
