ג'ון סינה כבר לא צריך את ה־WWE. הוא היה יכול לפרוש בכבוד, להתמקד בהוליווד ולשכוח מהימים שבהם קיבל אגרופים לפרצוף שלוש פעמים בשבוע. הוא לא צריך את זה. אבל ביום ראשון האחרון, ברסלמניה 41, בגיל 47, הוא חזר – וזכה באליפות ה־17 שלו. מתוסרט? ברור. ועדיין, מדובר ברגע שזכה לסיקור בכל אתר ספורט מרכזי בעולם, כאילו היה מדובר בזכייה של לברון ג'יימס בעוד טבעת. הרשתות החברתיות התפוצצו עם מיליוני פוסטים כאילו לאו מסי זכה שוב במונדיאל.
כי משהו קרה. WWE חזרה להיות רלוונטית. לא רק רלוונטית, לוהטת. ההייפ בשיא, הרייטינג מטפס, והכרטיסים לרסלמניה נמכרו במחירים שמתחרים בטורניר ווימבלדון. כולם יודעים שזה הצגה, הם עדיין רוצים להיות חלק ממנה. לא במקרה דני אבדיה חוגג סלים בתנועות ה־"You Can’t See Me" שמזוהה עם סינה. אלו לא שנות ה־80, כשעוד ניסו לשכנע אותנו שהכל אמיתי. היום זה היה מביך להעמיד פנים. הקהל לא בא בשביל להאמין, הוא בא כדי להתרגש. ול־WWE יש יתרון אחד ברור: היא יודעת שהיא קיימת בזכות הקהל, אז היא עושה הכל בשבילו. וכשהיא נמצאת בשיאה, מדובר בהצגה הכי טובה בעולם.
הכסף זורם במהירות
בינואר האחרון, נטפליקס רכשה את שידורי ה־WWE לעשר שנים תמורת 5 מיליארד דולר. WWE התבססה על מנויים, אבל כעת יש לה חשיפה לכ־700 מיליון איש ברחבי העולם. ההימור השתלם בגדול עם 5 מיליון צפיות לפרק הראשון, ועלייה מתמדת מאז. ברסלמניה צפו 20 מיליון איש ברחבי העולם, ואלה נתונים לא סופיים. הקטעים מהאירוע צברו יותר ממיליארד צפיות ברשתות החברתיות, כ־120 אלף איש מילאו את האצטדיון בלאס־וגאס שאירח את האירוע - למרות שהכרטיסים היו הכי יקרים בהיסטוריה. בערך 400 דולר לכרטיס הזול ביותר. כרטיסים קרובים לזירה טיפסו ל־15 אלף דולר. הכרטיס היקר ביותר לרסלמניה לפני עשור עלה 1,000 דולר, והזול ביותר 35 דולר. המספרים הסופיים טרם נחשפו, אבל ב־WWE הודיעו אתמול כי מדובר באירוע המצליח והמכניס ביותר בתולדותיו.
מייסד החברה וינס מקמהן, האיש שהמציא את רסלמניה ב־1985, חלם על המספרים האלה. הוא באמת הפך את WWE למותג עולמי. אבל בשנותיו האחרונות החברה דרכה במקום בשל ניהול מיושן. ב־2022 הגיעו פרשיות מין מביכות, מקמהן נבעט הצידה, והשליטה עברה לחתנו פול לווק, הידוע יותר בשמו טריפל H. זה היה הדבר הכי טוב שקרה ל־WWE מאז הכניסה הראשונה של אנדרטייקר.
לווק הבין שהחברה יכולה להרשות לעצמה להגיב מהר, לשנות כיוון, ולבנות מחדש לפי הקהל. לא צריך לנחש מי צריך להיות האלוף הבא לפי עוצמת התגובה אליו באצטדיון, יש גם את הדבר הזה שנקרא אינטרנט, ושווה להקשיב לאוהדים השרופים - שכבר היו מתוסכלים.
הסיפורים נהיו בוגרים יותר, המתאבקים קיבלו חופש יצירתי והפכו גם לכוכבי רשת, והנשים – סוף־סוף – קיבלו מעמד שווה. לא עוד "דיוות" בחזייה ותחתונים, אלא מתאבקות מהמעלה הראשונה. רסלמניה 35 הייתה הראשונה עם קרב נשים כאירוע מרכזי, היום הן כבר לא צריכות "לגנוב את ההצגה". הן ההצגה. כוכבות כמו ריאה ריפלי וביאנקה בלאייר מושכות מיליוני מעריצים ומעריצות בזכות היכולת המדהימה בזירה. במרכז הפוסטרים של סיבוב ההופעות האחרון באירופה עמדה ריפלי, ששמה האמיתי הוא דמי בנט. היא גדלה באוסטרליה כמעריצה, והגיעה לטופ במהירות מטאורית. בימיו של מקמהן כאיש הכל־יכול, זה לא היה יכול לקרות.
תשכחו מיוקוזונה
ואי־אפשר שלא למסור תודה גדולה גם למתחרים. טוני קאן, בנו של המיליארדר שאהיד קאן (הבעלים של ג'קסונוויל ג'גוארס מה־NFL), הקים ב־2019 את ארגון AEW בהשקעה אדירה. הוא הביא כוכבי WWE כמו סי־אם פאנק וקודי רודס, וגרם ל־WWE להבין שהיא לא משחקת יותר לבד במגרש, ושאם היא תמשיך ככה אז היא תישאר רק עם הקהל של ניקלודיאון. WWE קיבלה סטירה (אמיתית) כשהמתחרה AEW צבר תאוצה והתחיל להציע אלטרנטיבה בוגרת יותר, אנשיה הבינו שאם היא לא תתעדכן – המיינסטרים לא יפזול לכיוונה שוב.
בעזרת כמה סכסוכים פנימיים ב־AEW, והמון עבודה נכונה בבית, היא ליטשה את המוצר. פחות גימיקים מיושנים (כמו יוקוזונה), יותר חיבור רגשי. עם הבנה שגם קהל מבוגר רוצה את מנת הדרמה השבועית שלו. לא לקח לה הרבה זמן כדי לכבוש שוב את הפסגה.
רודס, אחד ממייסדי AEW, עשה סיבוב פרסה מרגש וחזר הביתה כדי להתמודד מול סינה. סי־אם פאנק, סמל המרד נגד WWE בעבר, כיכב בערב הראשון של רסלמניה. ואם תשאלו את האוהד השרוף דונלד טראמפ, כנראה שהוא יאמר: WWE is great again.
פורסם לראשונה: 01:30, 23.04.25
