המהפך של ארגנטינה במשחק שמינית הגמר מול מצרים בדקות הסיום לא היה רק "נס", "אופי" או "מסי". הדרמה, כמובן, מפתיעה תמיד בזמן אמת: מצרים מובילה 0:2, אלופת העולם נראית בדרך החוצה, ואז ארגנטינה חוזרת מ־2:0 ל־3:2, עם שערים בדקות 79, 83 ובדקה השנייה של תוספת הזמן.
אבל מאחורי הדרמה הזו עומד דפוס מוכר: בכדורגל, השערים אינם מתפזרים באופן שווה על פני זמן המשחק. ככל שהמשחק מתקדם, ובעיקר בדקות הסיום, הסיכוי להבקעת שער עולה. דפוס נוסף הוא ששערים נוטים להיות מובקעים במקבצים על ידי אותה קבוצה שהבקיעה. כלומר, לאחר הבקעת שער יש סיכוי גדול יותר שזמן קצר לאחר מכן אותה קבוצה תבקיע שוב. במילים אחרות, המנבאים הטובים ביותר לגולים בכדורגל הם דקת המשחק וגול קודם.
מחקר שבחן 3,443 משחקים ב-21 ליגות וטורנירים מצא שההתפלגות של הבקעת השערים על פני דקות המשחק אינה רנדומלית, וכי הסיכוי להבקיע עולה ככל שהמשחק מתקדם. המחקר גם מצא שיעור נמוך במיוחד של גולים בדקות הפתיחה ובתחילת המחצית השנייה. מחקר זה זיהה את הדינמיקה של bursty goal-scoring, כלומר, שהסיכוי שאותה קבוצה שהבקיעה תבקיע שוב תוך זמן קצר עולה. וזה בדיוק מה שקרה במשחק של ארגנטינה נגד מצרים.
לפני שננסה להבין למה זה קורה, כדאי לוודא שזו לא רק תחושה שלנו הצופים שרוב הגולים מובקעים בסוף גם במונדיאל הנוכחי, אלא שזה באמת מה שקורה. מקובל בדרך כלל להשוות את שיעור הגולים המובקעים בכל רבע שעה במשחק. אם ההתפלגות של השערים הייתה שווה לכל 15 דקות במשחק, היינו מצפים שכ-16%-17% מהשערים יובקעו בכל רבע שעה של משחק. במונדיאל הנוכחי, עד לתום שלב שמינית הגמר הובקעו 280 שערים, מתוכם 4 בהארכה רשמית. ניתוח של 276 השערים שהובקעו במהלך המשחקים עד כה (כולל תוספות זמן) מלמד ש -27% הובקעו אחרי הדקה ה-75 (75 שערים), מהם 11% בתוספת הזמן (32). אמנם פרק הזמן האחרון החל מהדקה ה-75 הוא ארוך יותר, אבל בכל זאת, שיעור הגולים שמובקעים במהלכו עולה על מה שהיינו מצפים אם הפיזור של השערים היה שווה לכל דקת משחק. לשם השוואה, רק 13% מהגולים הובקעו ברבע השעה הראשונה, ורק 14% בין הדקות 61-75.
האם זו תופעה שמאפיינת רק את המונדיאל הנוכחי? מסתבר שלא. העונה בפרמייר-ליג כ-26% מהשערים נכבשו אחרי הדקה ה-75, בליגה הספרדית והגרמנית כ-25%. ביורו 2024 גם כן כרבע מהשערים הובקעו אחרי הדקה ה-75, ובמונדיאל 2022 כ-24%, מהם כ-9% בתוספת הזמן. ביורו 2020 (שנערך ב-2021) היה השיעור נמוך יותר – כ-20% מהשערים הובקעו לקראת סיום המשחק.
למה זה קורה? גורמים שונים עשויים להסביר מדוע שיעור גבוה של גולים מובקע בדקות הסיום ובהארכת הזמן. במישור הפיזיולוגי, עייפות שחקני ההגנה יכולה להסביר ריבוי טעויות שמובילות לספיגת גולים בדקות הסיום. למול זה, שינוי טקטי כמו חילופי שחקנים בהתקפה יכול להיות הסיבה לכך ששחקנים רעננים שעולים על המגרש מצליחים לחולל שינוי מומנטום, ואף להבקיע. מאז מונדיאל 2022 מותרים 5 חילופים (לעומת 3 קודם לכן), ויותר ויותר נבחרות במונדיאל הנוכחי עושות שימוש באפשרות זו.
הסבר אחר הוא פסיכולוגי. דקות הסיום של המשחק ובמיוחד תוספת הזמן הן חוויה שונה לגמרי עבור הקבוצה המובילה ועבור הקבוצה שנמצאת בפיגור. הדינמיקה הפסיכולוגית ששולטת בשחקני הקבוצה המובילה היא מה שכהנמן וטברסקי, חלוצי זיהוי ההטיות הקוגניטיביות, קראו לו "שנאת ההפסד", כלומר הנטייה הפסיכולוגית להעדיף הימנעות מהפסדים על פני השגת רווחים. חוקרים רבים הראו הטייה זו בהקשרים מגוונים של חיי היומיום כמו השקעות כלכליות. בהקשר של עולם הספורט הכוונה לאופן שבו החרדה להפסיד יתרון שכבר יש לקבוצה או לשחקן גוברת על המוטיבציה להגדיל את היתרון.
טייגר וודס
(צילום: AP)
עבור הקבוצה המובילה, ככל שנוקפות דקות המשחק, החרדה מפני אובדן הניצחון והלחץ הפסיכולוגי לשמור על ההישג שכבר השיגו, מתגברים ולמעשה משתקים את שחקני הקבוצה. מחקר אחר, שבחן אלפי מהלכים במשחקי כדורגל, מצא מה שכל חובבי הכדורגל וכנראה גם מאמנים מכירים מקרוב: השחקנים של הקבוצה הנמצאת ביתרון נסוגים לאחור, ממעטים לקחת סיכונים, ומבצעים טעויות קריטיות בגלל זהירות יתר. אלה השפעות קלאסיות של שנאת ההפסד שגוברת על המוטיבציה להבקיע שער נוסף. מחקר קלאסי מצא שספורטאי עילית (המחקר נערך על חבטות של שחקני גולף, כולל טייגר וודס) מדייקים יותר בחבטות שבהן הם עלולים להפסיד נקודה מאשר בחבטות שבהן יש להם סיכוי להרוויח נקודה. כלומר, שנאת ההפסד שלהם גדולה יותר ממוטיבציית הרווח.
מנגד, עבור הקבוצה שנמצאת בפיגור, סיום המשחק ותוספת הזמן הם בגדר חלון הזדמנויות למהפך. המוטיבציה של שחקני הקבוצה מתמצה במחשבה שאין להם כבר מה להפסיד. חוקרים של תורת המשחקים בספורט שבחנו אלפי משחקי כדורגל בטורנירים מצאו מה שכל אוהד כדורגל וכנראה גם מאמנים מכירים: קבוצות שנמצאות בפיגור משנות את האסטרטגיה שלהן לנטילת סיכונים קיצונית (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחילופים התקפיים), שכן באופן רציונלי לקבוצה שבפיגור יש אופציה חופשית להמר על כל הקופה. הפסד הוא הפסד הוא הפסד. מלבד עלבון הכרוך בתבוסה, אין לקבוצה שנמצאת בפיגור מה להפסיד. הם כבר נמצאים שם מנטלית, ולכן הם לא מסכנים דבר.
במילים אחרות, בדקות הסיום נוצר מצב של אי-סימטריה בסיכון: עבור הקבוצה המובילה - הסיכון אדיר (איבוד הניצחון). עבור הקבוצה שבפיגור - הסיכון אפסי (הם כבר מפסידים). עבור מצרים, הגול שספגו בדקה ה-79 והתיקו בדקה ה-83 כבר נחוו כמו הפסד, ושחקני ארגנטינה כבר חגגו כאילו ניצחו, למרות שמבחינה רציונלית המצב בדקה ה-83 היה דומה יותר ל-0:0 של תחילת המשחק.
הדינמיקה הזו הופכת משמעותית יותר ויותר ככל שזמן המשחק מתארך. בעוד שבמונדיאל 1990 תוספת הזמן הממוצעת עמדה על 3 דקות, היא עלתה ל-11 דקות במונדיאל 2022. תוספת הזמן אינה עוד "זמן פציעות" כפי שהייתה בעבר, אלא מעין מיני-משחק בתוך משחק שבו הקבוצה המובילה משותקת בשל "שנאת ההפסד" ולקבוצה השניה יש חלון הזדמנויות להפוך את הקערה על פיה.
טוכל מתדרך את שחקני אנגליה בהפסקת שתייה
(צילום: AP Photo / Jessica Tobias)
מעניין יהיה לראות כיצד משפיעים השינויים שהכניסה פיפ"א במונדיאל הנוכחי על הדינמיקה הזו. לאחר שבמונדיאל הקודם אורכם הממוצע של המשחקים גדל, החוקים החדשים שנועדו למנוע בזבוזי זמן (הגבלת הזמן להוצאת הכדור על ידי השוער והוצאות החוץ, הגבלת הזמן לשחקן המתחלף, והחוק הנוגע ליציאת השחקן שנפצע מחוץ לגבולות המגרש) כנראה אפקטיביים, כי זמן המשחקים הממוצע עד לשלב הנוכחי עומד על כ-96 דקות, שזהו הזמן הצפוי בהינתן הפסקות השתייה. אלו כשלעצמן, בפרט ההפסקה השנייה, סביב הדקה ה-67, עשויות למעשה לסמן את הרגע שבו הא-סימטריה של הסיכון בין הקבוצות השונות על המגרש הופכת דרמטית. הקבוצה המובילה חוזרת בלחץ אטומי שלא לשמוט את היתרון, ואילו הקבוצה שנמצאת בפיגור חוזרת ממנה ב"פול גז". ההתנגשות הזו בין פחד משתק לבין תוקפנות חסרת מעצורים היא כר דשא פורה לטעויות הגנתיות ולשערים דרמטיים ברבע האחרון של המשחק, בדיוק כפי שראינו במשחק של ארגנטינה נגד מצרים.
בכל מקרה, על אף המחקרים שמלמדים שאין מה להיות מופתעים, אנחנו נמשיך להיות מופתעים וליהנות מהמהפכים בדקות הסיום בכל פעם מחדש, כי זה מה שמרגש בכדורגל.
* דנה בלאנדר היא שחקנית כדורגל חובבת ומחברת הסיפור "מלכודת הנבדל" בספר "ההולנדי של עכו".
* אייל פריד הוא אנליסט כדורגל מחברת Redwood International Sports
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
