את רבע השעה הראשונה של המשחק הקודם נגד הפועל באר-שבע, בית"ר ירושלים לא תשכח לעולם, או לפחות עד שתמצא הקבוצה שתבקיע נגדה ארבעה שערים ולא שלושה כפי שעשתה באר־שבע בטרנר בסיבוב הראשון.
אומרים שהדרך הטובה ביותר להתעמת עם טראומה היא לחזור אליה, אבל בית"ר כנראה לא הבינה את העצה עד הסוף. הכוונה היא לא לחוות את הטראומה פעם נוספת, אחד לאחד, אלא לנסות לתקן משהו בהזדמנות השנייה, ובית"ר לא הצליחה. היא נראתה נחושה להעמיד שחזור. הסיבה שזה לא היה 0:3 מהיר לבאר־שבע גם הפעם לא הייתה קשורה לבית"ר – היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לחטוף שלוש, זו פשוט באר-שבע שהחמיצה שתי הזדמנויות והסתפקה רק בשער של קינגס קאנגווה בעוד במפגש הקודם היא פגעה בדייקנות של צלף. באותן דקות היה קשה להמר מה יקרה קודם – שחקן של בית"ר יעבור את החצי עם הכדור, או שחקן של באר-שבע יכבוש את השני.
באר-שבע חוגגת כבר שבועיים את המיתוג החדש שלה, ה"בלתי שבירים", אבל אחרי רבע שעה זה לא היה רלוונטי. בשביל לא להישבר צריך קודם כל להיסדק ולהישאר בכל זאת שלמים, ואילו כאן לא הייתה כל סכנה. מי שנדרשה להיות בלתי שבירה הפעם לא הייתה באר-שבע, אלא בית"ר. היא כבר לא נשברה העונה איזה פעם או פעמיים, אבל אף אחד לא חשב למתג אותה כך, כי היא גם נשברה פעם או פעמיים, שלא לומר התנפצה. היא אמנם לא נשברה בעשרה שחקנים מול מכבי ת"א (קאמבק שרק החזרה של תשעת השחקנים של באר-שבע מול מכבי נתניה מסוגלת לנרמל), והיא אולי שרדה בליץ של מכבי חיפה בתחילת המחצית השנייה בסמי עופר, אבל עם כל הכבוד לאלו – הכוח שהן מפעילות על היריבות שלהן הוא לא בעוצמה קרובה לזה שבאר-שבע מפעילה. זה היה המבחן של חייה.
היא עמדה בו בהצלחה כל כך גדולה, שבסוף זה הפסיק להיות המבחן שלה והתחיל להיות המבחן של באר-שבע. ירין לוי, עדי יונה ודור מיכה הציבו מראה בפני שלישיית הקישור האימתנית של באר־שבע ונתנו לה להרגיש, אולי לראשונה העונה, איך זה מרגיש לשחק מולה. ירין לוי היה לוקאס ונטורה, רק מול ונטורה. עדי יונה היה קאנגווה, רק מול קאנגווה. בסוף, רחוק ככל שהמשחק הזה התעקש ללכת, הוא חזר לנקודת ההתחלה. זו שוב באר־שבע הלא שבירה. איך אפשר לכנות קבוצה שלא הפסידה במשחק כל כך גרוע.
זאת מכבי חיפה של סוף העשור הקודם
כדי להגדיר את הכישלון של מכבי חיפה 2024/25 לא מספיק עוד למתוח קו בינה לבין קבוצות שמקדימות אותה בעונת 2024/25. גם אם פער דו־ספרתי מהפועל באר־שבע ומכבי ת"א עם תחילת הפלייאוף נדמה עד לא מזמן לעלבון הכי גדול שאפשר להטיח בה, זה עדיין מעניק לה חסד שהיא לא ראויה לו – כאילו כל מה שיש כאן זו עונה אחת פחות מוצלחת, מהסוג שיכול לקרות לכולן. תהליך ההתפרקות שהיא עוברת גדול מכדי שיסתכם בפריזמה של עונה בודדת. את חיפה הזאת לא ראוי להשוות למהדורה הנוכחית של הפועל באר־שבע או מכבי ת"א. הייתה מתה. צריך להשוות אותה למכבי חיפה של סוף העשור הקודם.
לכאורה, מכבי חיפה כבר נמצאת בטריטוריה נוחה. היא כבר הרבה אחרי שלב הכישלון. ההפסד לאשדוד הוא לא זה שגמר לה העונה – הוא אחרי שנגמרה לה העונה, ולכן הוא כבר לא כל כך דרמטי. בתקופה הזאת כבר אפשר להאמין עליה הכל – שתפסיד לאשדוד, שתאבד יתרון 0:3 עמוק במחצית השנייה, מה לא.
מה שקרה שלשום בסמי עופר הוא לא אקטואליה, והוא גם לא קרה רק על הדשא. השקט ביציעים שהידלדלו, המחאות שחזרו, שלטי הביקורת נגד יענקל'ה שהוסרו בברוטליות על ידי סדרנים והקרשנדו של הכישלון על הדשא (להפסיד לאשדוד נטולת חמודי כנעאן ואורי עזו? איך הצלחתם?) – הכל מזכיר את המראות של מכבי חיפה המסוכסכת והאבודה, הקורסת לתוך עצמה, שהייתה לפני תהליך ההתגלות שהחל עם מרקו בלבול והתפוצץ עם שלוש האליפויות הרצופות של ברק בכר. יש לה את זה בגנים. היא הצליחה לברוח מזה למשך חצי עשור, אבל עכשיו היא צוללת לשם בחזרה, לתוך תהום שקל מאוד ליפול אליה אבל קשה בהרבה להיחלץ ממנה.
חדרה מתעקשת להישאר בחיים
הפועל חדרה יכולה להשאיל נשמות לחתול. משעשע לומר את זה על קבוצה שניצחה פעם אחת ב־23 המחזורים הראשונים, שמטה בשבוע שעבר יתרון של 0:2 וגם עכשיו נמצאת במקום האחרון. להשאיל נשמות לחתול? נדמה שבקושי אחת בשביל עצמה יש לה. אבל זו חדרה – היא הקבוצה שמגיעה הכי מהר למצב אנוש, אבל ממנו מידרדרת הכי לאט.
כדי להעריך את מידת הדבקות של חדרה בחיים, דרוש ראשית שהמצב יהיה חמור במיוחד, וכזה הוא אכן היה. הוא היה חמור לפני שניצחה את סכנין לפני שבועיים במשחק שהפסד בו היה פותח בין השתיים פער של 12 נקודות, והוא היה חמור בדקה ה־92 של המשחק בשבת, שבו הייתה קרובה להפסיד יותר מאשר לנצח וזאת למרות שריינה הייתה בעשרה שחקנים מהדקה ה־46.
במשך חצי שנה חדרה עשתה הכל כדי לרדת ליגה, ושבועיים של שינוס מותניים מספיקים כדי לכפר על כך. אפשר לקרוא את זה גם כעלבון לחלק התחתון של ליגת העל, אבל אולי עדיפים המשקפיים הוורודים. חדרה רחוקה שלוש נקודות בלבד מהקו האדום, ובהתחשב בשינוי הצורה שעובר מנשה זלקה – מחייל שקיבל צו־8 לשחק כקשר אחורי למוסר הכי טוב בעולם שגם יודע לירות בנשק – זה רק עניין של זמן עד שתעקוף את סכנין.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.03.25
