לא צריך להסיק מסקנות מרחיקות לכת ממשחק אחד. ראיתי העונה את הפועל ת"א בתצוגות כדורסל מאוד יפות, ומנגד את הפועל ירושלים במשחקים פחות מרשימים (למשל ההפסד בשבוע שעבר למכבי ר"ג), אבל כמה דברים בכל זאת בלטו לעין בניצחון המרשים של הירושלמים.
ראשית יש לומר שהמחצית הראשונה הייתה מפגן התקפי מרהיב משני הצדדים, שהוכיח כמה כישרון יש בשתי הקבוצות האלה. היא הסתיימה ב-49:53, ובאמת שההגנות לא היו גרועות. נכון, זאת של תל-אביב לא הביאה שום עזרות מתחת לסל בפיק-אנד-רול, וכך ג'סטין סמית' ניצל את המהירות שלו וקלע מול ג'ונתן מוטלי שלא הספיק לחזור; ובצד השני פטריק בברלי קיבל זריקות חופשיות לשלוש ותפר אותן; אבל מעבר לזה, הנקודות הרבות הגיעו כתוצאה מכדורסל חכם, קבוצתי, שוטף ומהנה משני הצדדים.
המחצית השנייה הייתה שונה לגמרי. היא כבר הייתה הגנתית הרבה יותר. וגם היא הבליטה איכויות של שתי הקבוצות, אם כי שונות. אלא שכאן באו לידי ביטוי איכויות שיש לירושלים ואין עדיין לת"א, רובן ברמה הקבוצתית ולאו דווקא מבחינת כישרון אישי (שגם הוא לא חסר).
בואו נדבר על כמה מהן, לאו דווקא לפי סדר החשיבות:
הפעלת גבוהים: ירושלים חיפשה את ג'סטין סמית בתוך הצבע פעם אחר פעם. בין אם זה היה אחרי פיק אנד רול, או כשהוא נע במהירות בהתקפת מעבר, מסרו לו פנימה המון פעמים. לא תמיד הכדור הגיע אליו בעמדה נוחה, לא תמיד הוא הצליח לייצר מצב קליעה, אבל זה תסכל את האיש שמולו, ג'ונתן מוטלי, בעיניי איש המפתח של ת"א. מוטלי היה עסוק בלרוץ אחריו וזה התיש אותו וגרם לירידה ביכולת ההתקפית שלו. אבל מוטלי נראה מתוסכל מסיבה נוספת. רבים מהגארדים של הפועל ת"א עסוקים בלנסות להרשים את המאמן שלהם עם יכולת אישית כדי לקבל יותר דקות, וכתוצאה מכך הם שוכחים את מטרת המשחק: לנצל יתרונות. הייתה התקפה שבה ברונו קאבוקלו התמקם עם הגב לסל מול ג'ארד הארפר, עם יתרון גובה של בערך 30 ס"מ, אבל אנטוני בלייקני כדרר וכדרר ולא מסר לו. זאת רק דוגמה שמייצגת את הכלל. הגבוהים של הפועל לא שותפו אתמול מספיק על ידי חבריהם לקבוצה.
עזרה בהגנה: ת"א עשתה את זה יותר טוב במחצית השנייה לעומת הטיילת שהייתה מתחת לסל שלה בראשונה, אבל בירושלים זאת ממש מדיניות. בכל פעם שכדור הגיע קרוב לסל, כריס ג'ונסון ו/או יובל זוסמן סגרו את הצבע, כשבנוסף ג'ארד הארפר שולח את הידיים הזריזות שלו ומנסה לחטוף את הכדור. ירושלים היא קבוצה עם הרבה מגבלות פיזיות. סמית, ג'ונסון והארפר מאוד נמוכים לעמדות שלהם וזוסמן לא נורא מהיר בעבודת הרגליים. אבל הם מבינים איך לשחק הגנה ומבינים את ערכה של הגנה כמפתח לניצחון. אינטנסיביות הגנתית הייתה סימן ההיכר של הקבוצה בעידן היפה של אלכסנדר דז'יקיץ'. יונתן אלון היה שם ולמד. ירושלים שלו לא פחות תזזיתית, אנרגטית ומשקיעה בצד הזה של המגרש, גם אם אין לה באמצע שחקן כמו זאק הנקינס שסביבו אפשר לבנות הגנה באמת הרמטית.
להבדיל, להפועל ת"א יש הרבה שומרים אישיים טובים, אבל אין לה עדיין הגנה קבוצתית ברמה הזאת, לפחות לפי המפגש אתמול.
היררכיה: לשתי הקבוצות יש הרבה מאוד גארדים מצוינים וכרגע רק גבוה אחד דומיננטי, מוטלי וסמית (תומר גינת וג'ונסון יותר סמול פורוורדים מגבוהים). אבל בעוד שבירושלים ברור לכל אחד מה תפקידו ומה מעמדו, בת"א יש עדיין בעיית היררכיה. ברור שפטריק בברלי הוא האיש הראשי, אבל מי הבא אחריו? מדר, פוסטר, בלייקני, טימור, כולם קיבלו דקות די זהות ודי רנדומליות, אף אחד מהם לא הציג מנהיגות, לא נראה היה שמישהו חוץ מטימור מבין בדיוק מה תפקידו, לא היה ברור מי אמור לזרוק יותר ומי פחות. מי שמשלם על זה את המחיר הכבד ביותר, כאמור, הוא מוטלי. אם הוא לא נוגע בכדור לפחות כל שתי התקפות, יש כאן בעיה. לאור כמות הגארדים עולה גם השאלה האם הוויתור על איש וויינרייט היה חכם? יש לו סט תכונות שונה מאשר לאחרים, הוא חזק, אגרסיבי, שומר, ואין בקבוצה אף אחד עם הפיזיות שלו.
בירושלים, לעומת זאת, יש שליט יחיד, הארפר כמובן; בפתיחת המשחקים סגנו זה זוסמן, שעלה מדרגה (או חמש) באסרטיביות, עוזר לו ליצור וגם קולע; סמית הוא כתובת המסירות המרכזית; טאריק פיליפ וג'ונסון מחכים לכדורים שייצאו אליהם החוצה לקליעות או לריבאונד התקפה; ג'רמי מורגן זה רק להגנה. ואז בא קרינגטון מהספסל, ובדקות שלו הוא המנהיג ויצרן הנקודות העיקרי. גם אם הארפר במגרש - בדקות האלה הוא לעיתים קרובות נח בהתקפה ומשמש כקלעי ולא כרכז וקאדין מוביל את הכדור (ומסיים לרוב באחד על אחד). יש סדר ברור, גם בסגל מלא יותר מאתמול. קבוצה מאומנת. ולכן, למרות שיש לה פחות כישרון מהפועל ת"א, היא הוציאה מעצמה יותר.
סגנון מאופיין: העונה שעוברת על ירושלים היא מטורפת. שלושה מארבעת הגבוהים שלהם היו פצועים לאורך תקופות ארוכות. ועדיין, יונתן אלון בחר להביא לכולם רק מחליף גבוה אחד, דרק אוגביידה, והחליט להתחזק דווקא עם קלעים – פיליפ ואיגור קולשוב.
המחסור בגבוהים היה כנראה קצת כמו במשל העז: איש בא לרב ואומר לו – "אני לא יכול לסבול את המצב בבית. עשר נפשות בחדר אחד". הרב אומר לו: "תכניס עז ותבוא עוד שבוע." האיש חוזר, הרב שואל איך היה, האיש אומר: "גיהינום, מסריח, גללים בכל מקום, העז אכלה לנו את הספה". הרב אומר: "תעיף את העז ובוא עוד שבוע". האיש חוזר, הרב שואל "מה המצב". האיש עונה: "תענוג. מרווח, בלי פעיות, בלי גללים, לא מסריח. גן עדן".
להפועל ת"א הנוכחית מגיע היכל מנורה, ואתמול זה הוברר סופית. כל המלחמות שמנהלים שם נגד עופר ינאי מבוססות על אמוציות ילדותיות ולא על שיקולים הגיוניים. אם קבוצה רוצה שיתייחסו אליה כאל גדולה, צעד ראשון מתבקש זה לשחק במגרש של הגדולים
אז ירושלים – היא בלעה את העז שלה ולמדה להתמודד כמעט בלי גבוהים. הקבוצה פיתחה סמול בול התקפי שגם הוא מאוד אינטנסיבי ובנוי על זריזות ומשחק מהיר. זה קורה בעיקר בזכות היתרונות ההתקפיים העצומים של הארפר לעומת ספידי סמית' החביב, אבל זו גם עבודה של מאמן. בנוסף, גבי צ'אצ'אשווילי נאלץ להתבגר בחמש שנים תוך שלושה חודשים, ועזרות ושמירות כפולות על גבוהים בהגנה הפכו להרגל אוטומטי. פתאום חזר ג'סטין סמית, ומצא קבוצה עם מיליון הרגלים טובים שההכרח יצר. מה יקרה כשיחזור וויילי? ונמרוד לוי? בכלל תענוג.
האם זה סגל מספיק לזכייה ביורוקאפ? ממש לא בטוח. על הפועל ת"א הם היו גדולים אתמול, וזה גם בלי שני הגבוהים הפצועים, גם בלי נועם דוברת ואור קורנליוס, ועם פציעה מוקדמת של צ'אצ'אשווילי. הבשורה טובה היא שהם הצליחו לעצור קבוצה עם גבוה דומיננטי כמו מוטלי. רק שבאירופה משחקים לפעמים עם תרנים בעמדות 4 ו-5, ואז זה כבר יותר מסובך.
אגב שני גבוהים: ירושלים לקחה המון ריבאונד התקפה, ועדיין, איטודיס לא ניסה לשחק עם מוטלי וקאבוקלו ביחד. הוא משתמש בקאבוקלו כמחליף של מוטלי, ומתבאס כשזה לא עובד. גם דדאס עשה אותו דבר. אבל ההסבר הוא פשוט: קאבוקלו כסנטר הוא שומר נורא. באמת, אחד הגרועים שראיתי. אבל בעמדה מספר 4 הוא פחות חור הגנתי כי מוטלי שומר חכם ומחפה עליו. בהתקפה יש לו המון כישורים שמאפשרים לו ליצור ועדיין לא לפגוע במרחב של מוטלי, כך שהם שילוב לא רע ממה שראיתי. נכון, לאור המהירות של ירושלים שני גבוהים איטיים זו סכנה, אבל יותר גרוע לשים את קאבוקלו כגבוה יחיד, מה שממוטט כמעט תמיד את ההגנה.
כמה מילים לסיום על נושאים אחרים:
תרומה נהדרת למשחק נתנו השופטים. אני לא נוטה לבקר את האנשים עם המשרוקית, אבל איזה כיף לשבח אותם כשמגיע. השלישייה הזאת נתנה אתמול לשחק חזק בלי לשרוק על כל שטות ובלי להפריע. יש בארץ כמה שופטים שנהנים להיות במרכז תשומת הלב, ואתמול אף אחד מהם לא היה שם. זה איפשר לשמור ברמה פיזית שמזכירה את אירופה והקהל יכול היה ליהנות. שאפו.
ולגבי קיום המשחק בהיכל מנורה. למרות ההפסד, לטעמי זה היה ניצחון: היכל מלא באוהדים ואווירה מדהימה. נכון, קומץ המרעישים הראשיים החליט להחרים, היה שקט יותר מבדרך כלל, אבל היה בסדר גמור גם בלי המיוזעים חסרי החולצות ושפע הפרובוקציות שלהם. זה לא שאני נגד אוהדים שרופים. שיבואו בכיף. אבל זכויותיהם אינן גדולות מאלה של האוהדים ה"רגילים". גם אהבתם לקבוצה לא גדולה יותר. הם פשוט מבטאים אותה ביותר קולניות. הם המיעוט, ולמרות שיש להם חשיבות והם מוסיפים הרבה צבע ושמחה, לא הם שצריכים לקבוע מדיניות. להפועל ת"א הנוכחית מגיע היכל מנורה, ואתמול זה הוברר סופית. כל המלחמות שמנהלים שם נגד עופר ינאי מבוססות על אמוציות ילדותיות ולא על שיקולים הגיוניים. אם קבוצה רוצה שיתייחסו אליה כאל גדולה, צעד ראשון מתבקש זה לשחק במגרש של הגדולים.
