בעוד 30 שנה, כשמשחקים כאלה יהיו הסטנדרט החדש, נוכל להגיד שהיינו שם. ראינו את ברצלונה–אינטר המקורי. לא רק תקציר ביוטיוב, לא הדוקו של נטפליקס שבו ייזכרו במשחק הזה בערגה. ראינו את זה בשידור חי.
כי בעוד דור, תוצאה של 3:3 כבר לא תזיז לאף אחד. מהפכים כאלה יהיו שגרה, והרעיון של תיקו 0:0 יישמע כמו קונספט מהעידן החקלאי. גם בסן סירו, אצטדיון של מסורת, הכדורגל דילג שלב. הלילה הזה סימן את רגע האל-חזור. כמו לעבור מטלוויזיה בשחור-לבן ל-4K ב-1.5x מהירות. כדורגל של סרטון בטיקטוק. פעם לחזור מ-2:0 היה נחשב להישג מדהים. בעוד כמה שנים, גם 0:4 במשחק הראשון לא ייחשב למקדמה מרשימה במיוחד. נזכרנו למה אנחנו אוהבים כדורגל – זה אחד הדברים הבודדים בעולם שיכולים לנצח את הסמארטפון. יכולים לגרום לך להידבק למסך אחר, מחשש שתפסיד משהו.
בצד אחד: ברצלונה – מלכת ההתקפות המסודרות. הכול מתוזמן, מתוכנת, מדויק. קבוצה שבונה כל התקפה כמו סיפור קצר. בצד השני: אינטר – מלכת ההתקפות המתפרצות. כוח מתוזמן, ניצול אכזרי של רגעים שבהם הקישור חולם. כריש שמריח את הדם במים. הכי רחוק מהבונקר של מוריניו ב-2010. מוריניו בא להרוג את ברצלונה, אינזאגי בא לעשות את זה עם סטייל. הוא רצה להראות שכדורגל יפה יכול לבוא בכל מיני צבעים. הצופים רק מרוויחים מזה.
זה לא הוגן לקרוא לאינטר קבוצה הגנתית, רק כי המוח שלנו מתוכנת לחשוב שאיטליה שווה בונקר. היא לא הגיבה – היא יזמה. היא לא נסוגה – היא תקפה את ההתקפה. זה היה מפגש בין סגנונות, כמו בזירה. מוחמד עלי נגד ג'ו פרייזר, 1971. הזריזות מול הדיוק. הניצוץ מול העקשנות. וגם אז זה שנחשב לפחות "יפה" ניצח – פרייזר, בהחלטת שופטים שהייתה הכי קרובה לנוקאאוט. כמו ניצחון בהארכה.
אולי אינטר לא תזכה העונה בליגת האלופות. אבל בעוד כמה שנים היא תבין מה היא עשתה. כי ברצלונה הזאת תשלוט בעולם. לאמין ימאל ייקח כדור זהב, ואחריו עוד אחד. יניף את הגביע של ליגת האלופות, ואחריו מונדיאל. הוא יהפוך לסמל של תקופה. הוא לא יפסיד עוד הרבה פעמים במאני-טיים.
אבל גם עבור אינטר זו הייתה הצהרה. רגע שבו אמרה: "גם אנחנו שייכים לעתיד". סימונה אינזאגי לא תמיד מקבל כבוד כשמדברים על המאמנים הטובים בעולם. אמש הוא נכנס להיסטוריה, ועוד ילמדו את הטקטיקה שלו בבתי ספר למאמנים. איך מתמודדים מול מפלצת התקפית צעירה שאינה יודעת מנוח? לא מתגוננים – הולכים לה על הראש בכל העוצמה. גם אינטר שיחקה כדורגל שיותר מתאים ל-2045.
מה שהיה כל כך יפה במשחק הזה, זה שהוא לא היה רק על ניצחון או הפסד. הוא היה על זהות. על איך כל קבוצה שואפת להוכיח שהדרך שלה היא הנכונה. וברגע נדיר אחד, גם הדרך של אינטר וגם הדרך של ברצלונה נראו מוצדקות. הכדורגל כולו הרוויח.
