עם הבריזה הנעימה, לצד הירח שמפציע בין העצים הירוקים, והשמיים שנמצאים בשלב הדמדומים של היום, מגרש הלקרוס באשקלון נראה כאילו נלקח היישר מסצנה בסרט קולג'ים אמריקאי.
השחקנים רצים על הדשא, לראשם קסדות, מוסרים את הכדור בעזרת המקלות המוזרים שלהם, שבקצותיהם רשת שתופסת אותו, ומנסים להבקיע את שער היריבה. מדי פעם בום רועש במיוחד מפר את הפסטורליה ועוצר את הקריאות בעברית ובאנגלית, מזכיר לכולנו שהדבר הזה קורה בכלל בישראל, כמה קילומטרים מרצועת עזה.
מעטים בישראל בכלל מכירים את הענף הזה, אבל לא מן הנמנע שבשנים הקרובות לא רק שנלמד אותו טוב יותר – אפילו נראה בו ייצוג כחול־לבן באולימפיאדה. וכל זאת בזכות נבחרת ישראל, שזכתה בחודש שעבר באליפות אירופה. כן, לישראל יש נבחרת אלופת אירופה באחד מענפי הכדור.
הלקרוס, שמקורותיו בצפון אמריקה והוא נחשב לספורט הקיץ הלאומי בקנדה, יחזור למשחקים האולימפיים בלוס־אנג'לס 2028, לראשונה מאז לונדון 1948. הזכייה של ישראל באליפות היבשתית הכניסה אותה אוטומטית לאליפות העולם שתיערך ביפן ב־2027, שם תתחרה על כרטיס לאירוע הגדול.
באימון הזה נמצאים רק כמה מחברי הנבחרת הבוגרת – האחרים מפוזרים ברחבי העולם בזמן הפגרה – ותפקידם לסייע לנבחרת עד גיל 20 להתכונן לאליפות העולם בדרום־קוריאה, שתיפתח השבוע.
באופן טבעי, מיד עולה אסוציאציית נבחרת הבייסבול הישראלית, שהגיעה לאולימפיאדת טוקיו כשבודדים מחבריה חיים כאן או בכלל דוברים עברית. לכולם חשוב מאוד להבהיר, גם אם זה נאמר באנגלית: כאן אין "מתאזרחים". כולם גרים או התגוררו בישראל, ויש גם שחקני נבחרת שהם צברים מבטן ומלידה.
"בהתחלה זה נראה לי ספורט מוזר"
לא במקרה אנחנו באשקלון: בעיר יש מגרש לקרוס ייעודי. ממבט ראשון בפסים הלבנים על הדשא ניתן לחשוב שמדובר במגרש כדורגל, אך מהר מאוד מבינים שאנחנו בספורט אחר לחלוטין, ולא רק בגלל הקווים הצהובים שמיועדים לנבחרות הנשים (שמשחקות לפי חוקים מעט שונים). בגלל המצב הביטחוני, במתקן מפוזרות מיגוניות, צבועות בכחול־לבן או בתכלת. על אחת מהן כתוב באנגלית "לקרוס", ואילו על האחרות מצויר מגן דוד.
איגוד הלקרוס הישראלי הוקם רק בשנת 2011 על ידי העולים החדשים סקוט ניס ודייויד לסדיי, וכבר אחרי חמש שנים זכתה נבחרת ישראל במדליית כסף באליפות אירופה. בשנים הראשונות ראשי האיגוד הגיעו לבתי ספר באשקלון כדי להכיר לילדים את הענף, וכך דולב גבע (23), אחד משחקני הנבחרת כיום, מצא עצמו מתחרה בספורט שבו צפה רק בסרטים.
"אנשי האיגוד הזמינו אותנו לאימונים, בדיוק כמו שעושים בענפים אחרים", הוא מספר. "במבט ראשון זה נראה לי ספורט אלים, פיזי ומהיר מאוד, אפילו מוזר. אחרי שראיתי אותו בסרט 'אמריקן פאי', רציתי להגיע סתם לאימון כדי לתת מכות ולקבל תחושה של הענף. התאהבתי".
"הסיפור שלי קצת שונה", מתאר אריאל גיני (21), גם הוא שחקן הנבחרת הבוגרת. "אני מהרצליה, ולמרות שהייתי בשליחות עם המשפחה בקנדה פגשתי את הלקרוס רק בישראל. לחבר שלי היה קשר לארגון, וכשנפתחה קבוצה בהרצליה הוא משך אותי לשם. בכלל שיחקתי כדורגל והתאמנתי בשחייה, אבל התאהבתי בענף הזה מהר מאוד. עכשיו אני אחראי על פיתוח קבוצות מהמרכז ומהצפון. אני מביא איתי ברכב שחקנים צעירים מנתניה".
גבע אומר בחצי חיוך שעד היום האנשים סביבו לא מבינים מה זה הספורט הזה, שואלים אותו אם מבטאים את שמו לִקרוס, מלשון קריסה. "מגיע לנו לקרוס אחרי שנתיים", הוא צוחק. גיני מוסיף: "יש את אלה שחושבים שזה לאקוסט, כמו התנין, או קרוספיט שזה ענף אחר בכלל".
השניים מסכימים שהדרך היחידה להסביר את הענף ברצינות למי שמתעניין היא להתחיל בספורט שכולם שמעו עליו, כמו פוטבול והוקי. משם הם יוצרים תדמית של משחק פיזי ואגרסיבי, שבו רצים הרבה. הוקי הוא כנראה הענף הדומה ביותר, רק שבקצה של המקל יש רשת.
"המשחק פשוט, צריך להכניס את הכדור לשער. הוא מהיר מאוד, ואנחנו נכנסים אחד בשני. אני שברתי את האגודל באליפות אירופה, וזה היה אחד הדברים השווים שקרו לי, כי זה עזר לקבוצה להתקדם לשלבים הבאים", אומר גיני בגאווה, ומציג את היד המגובסת שלו. "הזהב הגיע הביתה".
אז מה מיוחד בענף הזה, שמושך ילדים בלי יותר מדי יחסי ציבור או קידום אגרסיבי ברשתות החברתיות? אם תשאלו את גבע, התשובה לא קשה מדי: "הלקרוס הוא לא כדורגל, לא כדורסל, לא כדורעף ולא טניס. מגיעים לפה ילדים שמבינים שהם יכולים להיכנס לנעליים שלנו, להתערבב איתנו, להיות בנבחרת. אין באמת מרחק בין הבוגרים לילדים, הוא רק פיזי".
בעוד גיני הוא חייל משוחרר שעובד בין היתר באיגוד, גבע סיים שירות קבע, ועד לא מזמן חיפש את מקומו בעולם ההייטק, אחרי שהיה אנליסט בצבא. "הייתי ספורטאי מצטיין שהשתחרר ב־5 באוקטובר 2023, יומיים אחר כך המפקד התקשר. עכשיו אני עובד בחברת נדל"ן יזמית, מנתח שטחים. אני כבר בגיל שצריך דברים לעצמי".
ניו־יורק, אשקלון, גבול סוריה
הנבחרת מונה 22 שחקנים. 12 גרים בישראל, חמישה מתוכם צברים. העשרה הנותרים עשו עלייה וגרו בישראל תקופה מסוימת. השחקנים עושים צבא, קבע ומילואים, ומי "שנטחן" פה יותר מכולם הוא הקפטן יעקב זילברליכט. בבוקר האימון הוא עוד היה בגבול סוריה, ומשם עשה את כל הדרך למגרש באשקלון. חוץ מהיותו קפטן הנבחרת הבוגרת הוא גם מאמן הנבחרת עד גיל 20, מתמרן בין התפקיד לבין המילואים שלא נגמרים. כדי להמריא איתה לאליפות העולם בדרום־קוריאה, קיבל חופשה מיוחדת.
8 צפייה בגלריה
"נחתי בנתב"ג בשלוש לפנות בוקר, והיו לי 24 שעות להתאפס על עצמי. ארזתי תיק ונסעתי לצפון". זילברליכט
(צילום: עוז מועלם)
מאז השבת הארורה ההיא זילברליכט (33) נמצא במילואים כמעט נון־סטופ, וסופר כבר יותר מ־300 ימים בשירות בגדוד שלו. "המעברים האלה קשים לי, להיכנס לעניינים. המוח שלי שם, הגוף שלי פה", הוא מודה. "לעשות מה שאני אוהב זאת התרופה הכי טובה. עליתי לישראל ב־2013 מניו־יורק וגרתי באשקלון שש שנים. כשעשיתי עלייה, הייתה חובה לשרת חצי שנה בצה"ל. התלהבתי מהתרבות וחתמתי לעשות שנתיים בסדיר. חשבתי שזה נגמר אחרי פרק הזמן הזה, מקסימום יומיים מילואים, ואז 7 באוקטובר הפך לי את החיים".
הקפטן פגש את הלקרוס בקולג', ושיחק ברמות הגבוהות ביותר. כשסיים את לימודיו ועלה לישראל, רצה להמשיך בענף וידע שהלקרוס בארץ בדיוק עושה את צעדיו הראשונים. זילברליכט תיכנן לשלב בין עבודה לבין לקרוס, ולעזור לענף להתפתח. תחילה חשב לעסוק בזה שנה. מבלי ששם לב, שנה הפכה ל־11 שנים.
"בסופו של דבר, הקרדיט להתפתחות של הענף מגיע לילדים שנשארים בו", הוא אומר. "השורש שלו הוא אמריקאים שעלו לישראל וגרים פה, אבל מהגרעין הזה מגיעים השחקנים, ויש שחקנים שהפכו למאמנים. זה סימן טוב שאנחנו נכנסים לתרבות של אשקלון, של ישראל. אי־אפשר לעשות דבר כזה רק עם אמריקאים. בלי החבר'ה הישראלים שיום אחד יהיו מאמנים זה לא יצליח לאורך זמן. הם נותנים לילדים הקטנים תחושה שהם נכנסים למשהו שבו הם יהיו העתיד".
זילברליכט כבר הפסיק לספור כמה ימים היה במילואים. לאליפות אירופה המריא בהפוגה מהשירות, ותאמינו או לא – גם אחרי הזכייה הוא עלה על מדים, לא של הלקרוס, והמשיך למילואים. "נחתי בנתב"ג בשלוש לפנות בוקר, והצו שלי לחזור כבר היה פתוח. למזלי, היו לי 24 שעות להתאפס על עצמי. ארזתי תיק ונסעתי לצפון. לפעמים אני גם לא קולט".
הזכייה באליפות היבשתית הורידה משקל מכתפיו, לדבריו. "לא חגגתי, יותר שמחתי מהאנשים סביבי. אני זוכר את הימים הראשונים בספורט הזה, ועכשיו כל אחד נותן יד. הילדים פה הם הלב של הארגון, הקסם שייתן לענף להמשיך לאורך זמן. לי הייתה הפריווילגיה לשחק לקרוס בארה"ב, למי שפה אין את זה. כל ילד שקופץ איתנו למים ומשחק את הספורט המוזר הזה, במקום ללכת לכדורגל, לכדורסל או לכדורעף - חשוב לי להיות הקול שלו, לייצג אותו. ככה הרגשתי אחרי הזכייה".
לא "ענף של אמריקאים"
התאחדות "אילת" היא התומכת הגדולה ביותר של הלקרוס בישראל, ובין היתר סייעה לספורטאים לצאת לאליפות אירופה בימי מבצע "עם כלביא". על הצד הניהולי מופקדים שניים: שחקן הנבחרת אורי בר־דוד, שמשמש במקביל גם כמנהל תפעול ופיתוח באיגוד; ומנכ"ל האיגוד איאן קדיש, שאחראי בין היתר על הקשרים בארה"ב. האחרון עלה ארצה לפני שבע שנים ומתגורר באשקלון, וארוסתו משחקת בנבחרת הנשים.
"אמא תמיד מפרגנת לי, אבל היא לא מבינה עד הסוף את הענף. היא תמיד עוקצת אותי אם יש בזה עתיד. אחרי הזכייה היא שאלה: 'אז עכשיו תרוויח כסף כמו כדורגלן?'"
"אנחנו מתמקדים יותר בפריפריה של ישראל", מספר קדיש. "אנחנו בשדרות, בשער הנגב, בקריית־מלאכי, רוב השחקנים שלנו מגיעים משם. זה מצחיק, כי כשאני מספר לצברים על העלייה שלי, הם שואלים: 'מה? למה דווקא אשקלון?' אני תמיד עונה שלא באמת הייתה לי מחשבה איפה לחיות: הלקרוס פה, ולכן כאן אני גר. לפני שש שנים שילמנו על המגרש הזה, שנבנה במיוחד בשבילנו. זה שלנו. השחקנים שלנו גדלים פה, לומדים להיות מאמנים".
קדיש מגייס כספים בארה"ב, ולא פעם נמצא על קו ישראל־אמריקה כדי להגדיל את התקציב. "יש הרבה תורמים יהודים וגורמים מקצועיים שרוצים לתמוך בנו", הוא מספר. "כשיהודים־אמריקאים באים לכאן, אנחנו מראים להם את המקום, שיש פה תרבות לקרוס, אבל מאז המלחמה זה לא ממש קורה. בעזרת השם הם יחזרו כשהכל ייגמר. גם משרד הספורט תומך בנו".
קדיש מקווה שהדעה על הענף תשתנה, ורוצה להיפטר מהסטיגמה שמדובר ב"ענף של אמריקאים" נטולי קשר אמיתי לישראל, שימשיכו הלאה בחייהם אחרי שייצגו את הנבחרת. "השחקנים כאן גרים בישראל, הם לא הגיעו בשביל לקבל דרכון וזהו", הוא אומר. "הם מסתובבים פה ברחובות, חיים כאן כל תקופת המלחמה. הם ממש לא אנשים מבחוץ שבאו רק כדי לעשות קצת ספורט וללכת".
ובעיקר, בענף ישמחו שהישראלים יתחברו קצת ללקרוס. אולי זה יקרה אם הנבחרת תעלה לאולימפיאדת לוס־אנג'לס. עד אז, השיחה הבאה בין דולב גבע לבין אמו אחרי הזכייה באליפות אירופה, משקפת היטב את האלמוניות שהיא מנת חלקו של הלקרוס. "אמא תמיד מפרגנת לי, אבל היא לא מבינה עד הסוף את הענף", הוא מספר. "היא תמיד עוקצת אותי אם יש בזה עתיד. אחרי הזכייה היא שאלה: 'אז עכשיו תרוויח כסף כמו כדורגלן?'"
פורסם לראשונה: 01:30, 10.08.25
