בכדורגל המודרני, נדודים הם חלק בלתי נפרד מהקריירה. שחקנים נעים מארגנטינה לאיטליה, מצרפת לגרמניה, מבלגיה לספרד – ובחזרה. אבל כשזה נוגע לשחקנים אנגלים, נראה שהכדורגל שלהם נשאר צמוד לבית. רק קומץ מהכישרונות של אנגליה בוחר לצאת מהגבולות הבטוחים של הפרמייר ליג, והשאלה היא למה?
הפרמייר ליג היא לא רק ליגה, היא אימפריה. עם תקציבים עצומים, שידורים לכל העולם, מתקנים מהטובים שיש, ומשכורות שוברות שוק – קשה מאוד למצוא סיבה לעזוב. בנוסף, התרבות האנגלית מאוד "אי-מרכזית" – האנגלים מדברים רק אנגלית, צורכים מדיה מקומית, ולא גדלים עם תחושת צורך "לצאת לעולם". ולמרות כל זה, מדי פעם ישנם שחקנים שמחליטים לצאת לדרך אחרת. והם תמיד מעניינים יותר, שונים, רעבים. הנה כמה מהם – ומה שעמד מאחורי ההחלטה הנדירה שלהם.
ג׳וד בלינגהאם – חיפש דקות, מצא תהילה. בגיל 17 בלבד, בלינגהאם ויתר על ההצעה של מנצ'סטר יונייטד ובחר לעבור לדורטמונד. למה? כי שם הבטיחו לו דקות. הוא לא רצה להיות כישרון על הספסל – אלא שחקן הרכב. ההחלטה הזו הפכה אותו לאחד הקשרים הטובים באירופה, ולאחר מכן הובילה למעבר לריאל מדריד. בלינגהאם מראה איך החלטה מקצועית בגיל צעיר יכולה לשנות קריירה שלמה.
דייויד בקהאם – הכוכב שחשב קדימה. בקהאם עזב את מנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד ב־2003, לאחר עימות עם פרגוסון. אבל המעבר לא היה רק מקצועי – זה היה מהלך אסטרטגי. בקהאם הפך לפנים של מותג עולמי, שיחק גם בארה״ב, באיטליה ובצרפת, ובנה לעצמו אימפריה עסקית דרך הכדורגל. הוא הבין שכוכב עולמי לא חייב להישאר בבית.
ג'יידון סאנצ'ו – ברח מהמערכת. כשהיה בן 17, סאנצ'ו הבין שלא יקבל הזדמנות אמיתית במנצ'סטר סיטי. הוא עזב לדורטמונד, שם קיבל במה חופשית לפרוץ. במשך שלוש עונות הפך לשם חם באירופה, כבש, בישל וריגש. הוא חזר לפרמייר ליג עם ציפיות גבוהות, אבל עצם היציאה שלו עדיין נתפסת כמהלך נועז ונכון.
קירן טריפייר – חיפש אתגר שונה. טריפייר רצה שינוי. אחרי שנים בטוטנהאם, חתם באתלטיקו מדריד, קבוצה עם משמעת טקטית קפדנית וסגנון משחק סגור. רבים הרימו גבה, אבל הוא הפך לשחקן מפתח והיה שותף לזכייה באליפות ספרד. חזרתו לניוקאסל הגיעה אחרי שהוכיח שהוא לא רק "עוד מגן אנגלי".
סטיב מקמנמן וגארי ליניקר – הדור שהקדים את זמנו. ליניקר עזב לברצלונה כבר בשנות ה־80. מקמנמן הצטרף לריאל מדריד ב־1999. לשניהם לא הייתה סיבה "כלכלית" לעזוב – הם פשוט רצו לנסות משהו אחר. והם הצליחו. מקמנמן זכה בליגת האלופות, ליניקר היה אהוב קהל. הם סללו דרך לשאר, למרות שרק מעטים הלכו בעקבותיהם.
לשחקנים האנגלים כמעט אין סיבה לעזוב – וזה בדיוק מה שעושה את הסיפורים של אלה שכן לכל כך מסקרנים. מה שנקרא – הם הלכו נגד הזרם, בחרו באתגר, לקחו סיכון. חלקם הפכו לאגדות, אחרים לא הצליחו, אבל כולם העזו. ובכדורגל של היום, זו התופעה הכי נדירה שיש. כי ככה זה כשאתה עוזב את כל מה שהכרת ומנסה משהו חדש.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: [email protected], בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
