האם הכדורסל שאנחנו מכירים עומד לאבד את זהותו? כמו רבים, גם אני נתקלתי בשבועות האחרונים בפרטי השינויים הקיצוניים שמתכננת היורוליג החל מעונת 2027/28. עיקרי המהפכה כבר ידועים: הגדלת הליגה ל־24 קבוצות, פיצולה לשני מחוזות והפיכת 13 המועדונים המחזיקים כיום ברישיון ארוך־טווח, לצד שמונה נוספים, לקבוצות פרנצ'ייז בדומה למודל הנהוג ב־NBA.
על פי המתווה המסתמן, כל קבוצה תפגוש את יריבותיה למחוז בשיטת בית וחוץ ותשחק פעם נוספת מול כל אחת מהנציגות במחוז המקביל. השינויים מוצגים כמהלך שנועד להצעיד את היורוליג לשלב הבא בהתפתחותה, אך בפועל נדמה כי מי שמוביל אותם לא הפיק את הלקחים הנדרשים משגיאות העבר. בטווח הארוך, המוצר כולו עלול לשלם את המחיר.
אוהדי הכוכב האדום בלגרד
(צילום: AP)
הפעם הקודמת שבה התחוללו ביורוליג שינויים רבים כל כך בעונה אחת הייתה לפני כעשור. ביטול שלב הבתים וצמצום מספר המשתתפות היו מהלכים הכרחיים: הם השאירו במפעל רק קבוצות ראויות, צימצמו את פערי הרמות, הפחיתו את מספר המפגשים הלא־אטרקטיביים והפכו משחקים באיכות של פיינל־פור לעניין שבועי.
כבר בעונה שעברה, שבה גדלה הליגה מ־18 ל־20 קבוצות, אפשר היה להרגיש שהפערים התרחבו. החלשות איבדו עניין ספורטיבי עוד לפני שהשנה האזרחית התחלפה. החלוקה למחוזות עלולה להחריף את הבעיה: היא תפחית את מספר המפגשים בין המועדונים הגדולים ותייצר יותר משחקים חד־צדדיים מול יריבות אטרקטיביות פחות, בדומה למצב ששרר עד עונת 2015/16.
בעיה נוספת היא הכוונה להעניק מעמד קבוע לשמונה קבוצות נוספות. חלק מהמועמדות כבר מתחרות ביורוליג ללא רישיון קבוע, ואחרות עשויות להיות מועדונים קיימים או חדשים שיוקמו בערים ובאזורים שיסייעו למפעל להתרחב כלכלית – בהם רומא, לונדון, ברלין ובעתיד אולי גם מדינות נוספות במפרץ, בדומה לדובאי.
הבעיה אינה בהכרח במיקום הגיאוגרפי, אלא בזהות של הקבוצות שייווצרו. ללא קהל רחב, שורשים מקומיים ובסיס היסטורי, הן יתקשו להוסיף עניין אמיתי לליגה. ההיסטוריה של דרושפאקה, חימקי מוסקבה, אלבה ברלין ואפילו מונאקו מלמדת שמעמד שנבנה בעזרת כסף או רישיון אינו מבטיח יציבות. חלקן איבדו במהירות את מקומן בצמרת, אחרות נעלמו מהמפעל או נקלעו לקשיים – וכל זאת בלי להותיר חותם עמוק לאורך זמן.
תומכי ההרחבה טוענים כי המתווה החדש יפחית את עומס המשחקים ואת מספר הפציעות. יש היגיון בטענה הזאת: השיטה המוצעת תקטין את מספר משחקי העונה הסדירה של כל קבוצה מ־38 ל־34 – 22 מול יריבותיה למחוז ועוד 12 נגד נציגות המחוז האחר – בדיוק כפי שהיה כאשר השתתפו ביורוליג 18 קבוצות.
אלא שאפשר לצמצם את העומס גם בלי להרחיב את הליגה ולפגוע ברמת המשחקים. חזרה ל־16 קבוצות, כפי שהיה בתחילת הפורמט הקודם, תעמיד את העונה הסדירה על 30 מחזורים בלבד. הקטנת מספר המשתתפות תשיג את אותה מטרה, ובמקביל תשמור על האיכות ועל חשיבותו של כל מפגש.
העונה הקרובה צפויה להיות האחרונה שבה כל הקבוצות ישחקו בליגה אחת. לאחריה עשויה היורוליג להפוך לחיקוי זול של ה־NBA, כשהמניע המרכזי מאחורי השינוי הוא הרצון להגדיל את ההכנסות.
נצטרך כנראה להתרגל למפעל שבו טובת האוהדים – אלה שבלעדיהם אין ליורוליג, או לכל תחרות ספורטיבית גדולה אחרת, זכות קיום – נדחקת לאחור לטובת בעלי הון שרואים בכדורסל פלטפורמה עסקית נוספת. כסף יכול לקנות רישיון, לבנות סגל ולהקים מועדון כמעט מאפס. הוא לא יכול לקנות מסורת, שייכות ונאמנות. כפי שכבר ראינו בשנים האחרונות, בלעדיהן אף פרויקט לא שורד לאורך זמן.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
