במצבו של ערן זהבי, גם שער בדחיקה לרשת חשופה הוא עולם ומלואו - הוא הרי לא כבש מאמצע חודש ינואר. עבור המכורים אליו, שבשמונת החודשים האחרונים הועברו תהליך גמילה פולשני ולא מבוקר שסגר כמעט בבת אחת את שיבר הריגושים המרכזי שלהם, אפילו לראות את זהבי בהרכב זה אירוע - הרי מאז אותו שער אחרון הוא פתח בהרכב פעמיים בלבד. מול מכבי נתניה קרו שניהם בערב אחד. וזו אפילו לא תחילת הסיפור.
זהבי לא רק פתח בהרכב, הוא גם הבקיע. הוא לא רק הבקיע, הוא גם הבקיע פעמיים. הוא לא רק הכניס את הכדור לרשת בפעולה שכל מהותה היא לקרב את מכבי ת"א לניצחון - הוא עשה זאת במספרת, החותמת הדיגיטלית שלו אם תרצו, ברגע שהמשמעות האמנותית שלו עולה על זו הספורטיבית שלו. בשיאה של עונה שעמדה בסימן השתכחותו, הפיכתו מבלתי ניתן להחלפה לבלתי ניתן להחליף מישהו אחר, ייצר זהבי עוד רגע זכיר. השיממון שקדם ל־0:2 מול נתניה רק מאדיר אותו, כמו פרח שאך ורק בזכות עקשנותו, או מתוקף חסד של הגורל, צמח באדנית ריקה.
קשה לנרמל שחקן שמעוות כך את גופו בהכנה לפגוש אותו באופן אקרובטי בדיוק בתזמון הנכון, אבל היו זמנים שבהם נדמה היה שזו דרך התקשורת המועדפת של זהבי עם הכדור, שהוא מייצר שערים חד־פעמיים כאלה באופן סיטוני. זהבי של גיל 38 אוטוטו הוא כבר לא השחקן שקיפץ לשחקים מול באזל, אבל זה מילא – הוא גם לא השחקן שידחק את הכדור מהקו מול טבריה. והנה, ברגע אחד, הוא ייצר את הגשר הגדול ביותר שבנה בקריירה שלו – מהמקום שבו הוא נמצא כעת, מעבר להרי החושך, על סף הסיום, וכל הדרך לימיו היפים ביותר. הוא אולי כבר לא יכול לפתוח בהרכב של מכבי ת"א – ואולי הוא כן? – אבל להביט לאחור הוא מסוגל.
אוהדים רבים תפסו את הראש לאחר השער. מקצתם תועדו כך אפילו לפני שזהבי פגש בכדור, כשרק החל לעוות את גופו לקראת המפגש, כאילו יודעים מה הולך לקרות באמצעות הזיכרון בלבד. לתפוס את הראש אחרי שכל המחול הזה הסתיים בשער זו תגובה אינסטינקטיבית, מתגוננת כמעט, מפני מה שהאוהד מפרש כאיום על כל הנחות המוצא שלו. העיניים יודעות מה הן ראו, אבל הראש מסרב להאמין, אז הוא מבקש מהידיים שיתפסו אותו. למה לתפוס את הראש? משום שאף אחד לא האמין שזהבי עוד יכול לעשות את זה. כנראה שגם לא זהבי עצמו.
המבחן של הפועל באר-שבע. בעקבות המפגש הקודם בין הפועל באר־שבע למכבי חיפה צומק היתרון של הראשונה בפסגה מחמש נקודות לשלוש. לפי כל סטנדרט, מדובר היה ביום לא טוב במשרד – מעידה בבית מול יריבה במשבר עמוק, ששחקניה מקללים את האדם שהמציא את הגלגל באלף החמישי לפני הספירה ובכך השיק תהליך שאחד משיאיו הוא המצאת הכדורגל, משחק שמסב להם סבל גדול כל כך.
בפועל, זה נחגג בשעתו כמו עוד הישג. במחיר המתמטי הפעוט (לפחות כפי שנדמה בשעתו) התחושה הייתה שבאר־שבע דווקא חיזקה את מעמדה. חמש נקודות לעומת שלוש? זניח. הרי המרחק בינה לבין מכבי ת"א היה לא מספרי. הוא היה קונספטואלי. מצד אחד היו בני אדם, ובצד השני – גיבורי־על. או לפחות כך נדמה לנו. הסמיכות לקאמבק בתשעה שחקנים מול מכבי נתניה והכרונולוגיה הייחודית של המשחק מול מכבי חיפה (חזרה מפיגור 3:0 בדקה ה־65 ל־3:3) הציגו את באר־שבע כחומר שאולי ניתן לכופף, אבל לא לשבור. לכל קבוצה יש משברים, ואלו נדמו למשברים של באר־שבע – בור שבקרקעיתו מקפצה והנפילה לתוכו לא מורידה אלא דווקא מגביהה. לבאר־שבע אין משברים – למשברים יש באר־שבע.
תיקו נוסף מול בית"ר ירושלים והפסד במשחק העונה כבר שינו את הפרספקטיבה. המשחק מול מכבי חיפה היה הבקיע הראשון בקבוצה שהיא אולי עייפה, אולי הגיעה לשיאה מוקדם מדי, אולי פשוט למדו טוב יותר להתמודד עם האופי המאוד מגובש שלה. והנה היא שוב פוגשת הערב את מכבי חיפה למשחק שבו כבר אי־אפשר יהיה להלבין דבר פרט לניצחון. מה שהיה שריון הפך לזכוכית דקה. מכה קלה על הציפורן יכולה להיות כל מה שדרוש כדי לשבור אותה לחלוטין. אם באר־שבע תיקלע גם הפעם לפיגור 3:0, שלא תחזור הביתה בלי 3:4. לא עדויות לאופייה החזק היא צריכה לאסוף בסמי עופר – אלא עדויות להימצאותה של מכבי ת"א בקרבת מקום.
השער השלישי של בית"ר ירושלים נגד בני־סכנין ברבע גמר גביע המדינה הוא כנראה היפה ביותר שהובקע העונה בישראל. אם שער שסופו בבעיטה שגרתית של חלוץ מלב הרחבה זוכה לתואר שכזה, אז לא שם קבור הכלב. איפה כן? במסירת הראבונה של ירדן שועה, שיכול רגליים שאפשר לקרוע את הצולבת רק מלהביט בו, או במסירה המוקדמת של עומר אצילי שנדמית כמו הומאז' לקווין דה בריינה. בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית יקדישו את הסמסטר הקרוב כדי להכריע בשאלה מי מהן יפה יותר. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה בית"ר ירושלים ושמרה למשחק מול בני סכנין. לזה מול הפועל חיפה כבר לא נשאר כלום.
פורסם לראשונה: 01:30, 07.04.25
