"טוב, אז ככה", אמרו לבטח ליאיר הורן, שנחטף מביתו בניר עוז ב-7.10 ושוחרר אתמול אחרי למעלה משנה וארבעה חודשים בשבי חמאס, שם עדיין מוחזק אחיו. "ברדה? זה שאחיך לבש חולצה שלו כשנפגשתם?". "נו... נו...", ביקש יאיר לחסוך את ההקדמה ולהגיע ישירות לתכלס. "אז הוא כבר לא המאמן... הוא מאמן את הפועל תל-אביב בליגה הלאומית". "הפועל תל אביב?", השתומם, "בליגה הלאומית? אבל הם נתנו שלוש לבית"ר בטדי... אז... לפני...". לפני השבת ההיא.
לא משנה. למי אכפת מהפועל ת"א. בטח לא ליאיר. לו אכפת מהפועל באר-שבע. כל כך אכפת, שאתמול, מיד עם שחרורו, ביקש שהמסוק שלקח אותו לבית החולים יעבור מעל אצטדיון טרנר לקראת המשחק מול עירוני טבריה. "טבריה? בליגת העל?". גם כן לא משנה. מי שבחירת נתיב הטיסה הזה נדמית לו מוזרה, הוא עצמו מוזר. אין דבר נורמלי מזה. עבור יאיר, משחק של הפועל באר-שבע הוא הדבר השגרתי בעולם.
כל מה שהפריד בינו לבינה למשך למעלה משנה וארבעה חודשים – הוא ההגדרה המילונית ללא נורמלי, עולם שהשתגע. המשמעות של החופש היא להיות מסוגל, בין היתר, להיות במשחקיה של הפועל באר-שבע אפילו בלי להיות בהם. כעת יאיר חופשי, כל כך חופשי, עד שהוא יכול להגיד לטייס של מסוק שבדרך לבית החולים עם צאתו מרצועת עזה, שיעשה רגע סיבוב מעל טרנר. בחזרה אל הפועל באר-שבע, אפילו בצורת מעבר טקסי בשמי האצטדיון, כדי להרגיש שוב בבית. לא רק עבור יאיר, גם עבור כל מי שהביט עליו מלמטה והרגיש שעוד חתיכה שנתלשה מהלב שבה למקומה. זה היה חסד שיאיר עשה למענו, ולאחרים. הפועל באר-שבע בסך הכל הייתה שם כשזה קרה, כי ככה זו קבוצת כדורגל – היא שם כדי שאנשים ימצאו בה משמעות.
"אז ברדה כבר לא מאמן אותנו?", השתומם יאיר, "כבר אי-אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה?". "כן, אבל עזוב", המשיך מי שהמשיך, "יש גם חדשות טובות. אנחנו מקום ראשון. אתה לא תאמין. המאמן הוא רן קוז'וך. כן, מנתניה, זאת אומרת ממכבי פ"ת, הוא דווקא אחלה. השחקן הכי טוב הוא קינגס קאנגווה. כן, ההוא מהבית האדום. ויטור? כן. הוא עדיין כאן. יש דברים שאפשר לסמוך עליהם". מכאן יאיר כבר ימשיך בעצמו. ויום אחד, גם איתן.
