מאז מונה למאמן הפועל ת"א, אחוזי ההצלחה של אליניב ברדה, 94.8, היו מספיקים לו למקום הראשון בין קלעי העונשין ב-NBA, אם מוסיפים לעשרת הניצחונות והתיקו במסגרת הליגה גם את שני הניצחונות בגביע על קבוצות מליגת העל. זוז הצידה, סטף קרי.
אם הבכירות של הפועל בליגה הלאומית נדמית למישהו מובנת מאליה, אז היא ממש לא. הסגל שלה הוא אמנם העמוק והמוכשר בליגה, אבל הוא גם היה שווה בהבדלים מינוריים פיגור של תשע נקודות מהפועל כפר-שלם וחמש מהפועל ר"ג עם פיטוריו של מסאי דגו. זה נדמה עכשיו מובן מאליו רק כי מישהו עשה הכל חוץ ממובן מאליו.
הדרך של ברדה למיצוי הפוטנציאל של הפועל ת"א היא לא שגרתית. תתעלמו ממי שאמר שכדורגל משחקים 90 דקות. לא בהפועל ת"א. ברדה משחק 45 דקות, ולפעמים אפילו פחות. כשהמציאו את הכדורגל קבעו כמה שמרנים שהמחצית הראשונה תשוחק לפני השנייה, אבל ברדה לא מרגיש מחויב לכך. הוא בנה קבוצת מראות שבה הספסל בהרכב וההרכב בספסל, מה שמייצר לא פעם מחציות ראשונות פחות מוצלחות אבל בכך רק מגביר את אפקט השינוי עם כניסתם של שחקנים דוגמת סתיו טוריאל, רוי קורין, רותם חטואל ואחרים. הם משולבים בזמנים בהם העייפות של היריבות מעצימה עוד יותר את היתרון האיכותי הגדול ממילא שלהם. מבריק.
הפועל של ברדה עבור אוהדיה היא חיכוך מתמשך בפדחת בניסיון להבין מה בדיוק הוא עושה, אבל עד כה התשובה תמיד ניתנת בסוף. מקבוצה ששמטה יתרון עשר פעמים בפחות מסיבוב תחת דגו, לאחת שאומרת תמיד את המילה האחרונה. ברדה מצא נוסחה לזקק באופן הטהור ביותר את העליונות של הפועל על הליגה הלאומית. ההכרעה המאוחרת – ניצחון על הפועל ר"ג בדקה ה-81, שוויון בעשרה שחקנים מול כפר-שלם בדקה ה-90 וניצחונות מעבר לדקה ה-90 על רמה"ש וכפר-קאסם – אמנם מייצרת תחושה של מקריות, אך זו שיטת העבודה. הפועל של ברדה לא נגמרת עד שהגברת השמנה שרה. היא הגברת.
הפועל הייתה עבור דגו חול טובעני ששאב הרבה מהקרדיט שהרוויח בשנה כמאמן מכבי חיפה. עבורו, זו הייתה בחירה שזרקה את הקריירה שלו שנים לאחור. ברדה, מאמן בפרופיל דומה עם תוואי קריירה שחופף בנקודות מסוימות לדגו, לא שוקע בה. להפך, הוא מטפס לגובה. הפועל מעניקה לו את הלגיטימציה שגם השנים בבאר-שבע לא יכולות היו להעניק לו. הוא יצא מהבית של ההורים והוא מסתדר לבד.
