את מאור מליקסון אני מכיר יותר מ-20 שנה. הוא מכיר אותי אולי שנתיים מתוקף עבודתנו המשותפת ברשת "הפודיום", שם אנחנו מדברים על כדורגל ישראלי, לפעמים מגובה הדשא, לעיתים מעליו ומדי פעם מצדדיו. אלו פערי ההיכרות והמרחק הבלתי ניתנים לסגירה בין הכוחות המניעים את הכדורגל – השחקן והאוהד. מליקסון זכה בשלוש אליפויות עם הפועל באר-שבע, שיחק בפולין ובצרפת ולבש את מדי נבחרת ישראל 25 פעמים. אני מחזיק במינוי למשחקי הפועל תל-אביב כבר 30 שנה. הוא כבש מול הקבוצה שאני אוהד כמה פעמים. אני קיללתי אותו לא פחות, אולי אפילו יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
השחקן ייחודי. אין דומה לו. שמו כתוב על גב החולצה, מספר קבוע מלווה אותו לאורך הקריירה, סטטיסטיקה מכמתת את ערכו ותרומתו, קטעי שיא שלו נשמרים לנצח בארכיונים. הוא מרוויח בשנה את מה שרבים ממעריציו הגדולים ביותר לא ירוויחו בעשור. האוהד, להבדיל, הוא נקודה זעירה ביציע, אחד ממאות, אלפים או רבבות. האנונימיות הזאת מקנה לו חירות מסוימת להתנהג באופן שלא היה מרשה לעצמו בסיטואציות פחות המוניות, אך היא גם מרדדת את המהות שלו – שיש בה עומק, רגש ומחויבות שלרוב לא זוכים להתייחסות.
בתחילה קינאתי במליקסון כי הוא כדורגלן, חלום הילדות שלעולם לא אגשים. בהמשך קינאתי בו כי כתב שני ספרים, "דרדלה לחיבורים" ו"דרדלה לחיבורים 2", שנתנו קול ספרותי ראשון מסוגו בישראל – הומוריסטי אך מעמיק, רציני אבל נגיש – למתחולל בנבכי נפשו של הכדורגלן, הסובל לרוב מתדמית של מי שאלוהים התבלבל והכניס לו את השכל לרגליים במקום לראש. רבים כתבו על כדורגל, כמשתתפים או מתבוננים, חלקם עשו זאת בגוף ראשון מטעמים מובנים, אך מעולם לא בפתיחות, כנות וסתלבט כמו מליקסון, שבשנים שלאחר פרישתו בטרם עת בעקבות פציעה מסכנת חיים הצליח לדלג בין הדפים באותה האלגנטיות שאפיינה אותו על הדשא. בפתיחותו ובמוכנותו להיחשף, מליקסון העניק נפח לדמות הכדורגלן הטיפוסי הפלקטית לרוב.
אני חלק מהכדורגל לא פחות ממליקסון, וזאת למרות שאני לא יודע לתת פס לגול כמוהו, לא מסוגל לעבור שחקן בקלילות שאפיינה אותו, ואיש לא יטעה לחשוב שאני ספורטאי מקצועני אם אחלוף על פניו ברחוב. אני חלק מהכדורגל לא פחות ממליקסון, היות שלמרות שהוא שחקן ואני לא, הייתי בחיי ביותר משחקי כדורגל ממנו. הוא לפעמים נפצע, אבל אני הגעתי לכל משחק במשך שנים, ויהי מה. חולה או בריא, על חשבון עבודה, לימודים או אירועים שבחברה מקובל לחשוב שהם משמעותיים יותר ממשחק בגביע הטוטו. ספגתי פחות כרטיסים צהובים ממנו, אבל קניתי יותר כרטיסים ליציע. לא התאמנתי כמוהו, אבל לפעמים הגעתי אפילו לאימונים, לומר לשחקנים מה אני חושב עליהם. בעוד מליקסון שיחק מול הפועל תל-אביב לראשונה רק בגיל 18, אני הלכתי למשחק של הפועל תל-אביב כבר כשהייתי בן שמונה. הוא פרש מכדורגל, אבל אני לא יכול לפרוש לעולם. הגוף שלו בגד בו, אבל אני לא יכול לבגוד בקבוצה. סבך רגשות בלתי ניתן להתרה של אהבה, שנאה, התמכרות, הרגלים, אובססיה – כוחות המניעים אוהדי כדורגל באשר הם, ולא משנה מה צבע החולצה שלהם – מבטיח שלעולם לא אוכל לברוח. על כל אלו ועוד כתבתי ב"יאללה יאללה", ספר שמלווה את הפועל תל-אביב בליגה הלאומית בעונה שעברה, בסך הכל הפעם השלישית ב-101 שנותיה שהעבירה מחוץ לליגה הבכירה.
כצל שלה, מאחורי הקלעים שלה, הבטתי עליה מן הצד בפסיביות שמאפיינת אוהדים שאושרם תלוי ברגליהם של 11 שחקנים מתחלפים שעליהם אין להם כל השפעה, ובעיקר עמוק לתוך נפשי בחיפוש אחר מה שמניע אותי מהרגע שאני זוכר את עצמי ועדיין פועל עליי באופן יוצא מגדר הרגיל. קבוצת כדורגל היא האובייקט היחיד בחייו של אדם, פרט למשפחתו, שהוא ממשיך ללוות באדיקות מגיל קטן ועד זקנה. הספר מלווה שני מסעות המתקיימים אחד במקביל לשני – זה של הפועל תל-אביב, מועדון פאר שהתפרק מנכסיו, בחזרה אל מה שעדיין נחשב למקומו הטבעי, ליגת העל; וזה שלי, אל מקורות האהדה שלי והרגשות העזים שמאפשרים לי להמשיך ולהיכרך אחרי הקבוצה. זה ספר שכתבתי אל עצמי כמו למען כל מי שלא אני – אוהדי הפועל אחרים, אוהדי קבוצות שאין להם פריט לבוש אדום בארון אך הם זהים לי ביחסם ובמשאבים הרגשיים שהם מייחסים לדבר. לא פחות מכך – אל כל מי שאינו חלק מהעולם הזה אך נוטה לזלזל בו כתוצאה מבורות או השתעבדות לדימוי השטחי הרווח. ספורט וספרות הם לא בני ברית טבעיים, אך דווקא בשל כך כל התמזגות בין השניים היא אירוע, משקולת נוספת שמנכיחה אותה כשדרה לגיטימית בתרבות הישראלית.
5 צפייה בגלריה
מסע אל מקורות האהד והרגשות העזים שמאפשרים לי להמשיך ולהיכרך אחרי הפועל תל אביב
(צילום: ראובן שוורץ)
שאלתי את מליקסון האם חלם פעם שיהיה כדורגלן-סופר, שידפדף בספריו באותה הקלות שבה דיפדף את שחקני ההגנה שביקשו לעצור אותו, שימצא בתוכו את הרצון להמשיך ולהיקשר לעולם שממנו נפלט בפתאומיות בגיל 35. שחקנים רבים בורחים מהכדורגל ברגע שהם מפסיקים לשחק. ההתעסקות העקיפה בו – כמאמנים, חברי צוות מקצועי או מנהלי מחלקות – מכאיבה להם מדי. אחרי תקופה קצרה כעוזר מאמן בהפועל באר-שבע, מליקסון מצא שהתחום לא בשבילו. הכתיבה עליו, להבדיל, התגלתה כמעט כתרפיה. דרך לסגור קצוות שנותרו פתוחים, להתפייס עם טעויות ולגלות את עצמו מחדש. "גם כדורגלן לא חלמתי שאהיה", הוא נזכר בצעדים הראשונים במחלקת הנוער של מכבי יבנה, לא החשודה המיידית בטיפוח מי שגדל להיות אחד השחקנים הטובים בישראל בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. "נורא רציתי להיות כדורגלן, סופר? בוא תשאל את המורות שלי, מעניין אותי מאוד לשמוע מה הן חושבות על זה".
זה היה רחוק מהעולם שלך?
"הכי רחוק שאפשר. הבעתי עניין, אבל לא אהבתי ללמוד. הייתי מה שנקרא 'כדורגלן טיפוסי', שרוצה רק לבעוט בכדור ולא מעניין אותו מה אומרים. כמה שפחות בית ספר רציתי, מדי פעם אבא היה כועס ומיישר אותי לשבועיים-שלושה, אבל מהר מאוד הייתי חוזר לסורי. די בטוח שנכשלתי בספרות".
כשהיינו קטנים הרגילו אותנו לחשוב שאלו שני דברים שעומדים בסתירה, כדורגל וספרות. כדורגל זה פעילות של מגניבים, ספרים זה לחנונים. בשנים האחרונות זה מתחיל קצת יותר להתחבר, לפחות בסצנה הישראלית. אפשר לצרוך ספורט גם בדרך הזאת.
"להפריד בין השניים זה סוג של תירוץ שליווה גם אותי כנער. הייתי אומר 'אני מתרכז בכדורגל'. מה יש להתרכז בכדורגל בתשע בבוקר בכיתה? אני מצטער מאוד שאין לי בגרות..."
גם לי אין.
"איזה קטע".
אתה אפילו תלמיד טוב בהשוואה אליי, אני סיימתי בכיתה י'. ואפילו אין לי את התירוץ של "התרכזתי בכדורגל". אולי התרכזתי בהפועל. גיליתי שאפשר להאשים אותה בהרבה מהדברים שאני פחות מרוצה מהם בעצמי.
"אותי העיפו בי"א-י"ב, לקראת הסוף. הייתי ילד נורא מבוהל, נלחץ מכל דבר. אם אבא כעס הייתי נכנס לפאניקה. מאוד הלחיץ אותי לחשוב מה יהיה עליי כשאגדל, אבל באיזשהו מקום כבר ידעתי שאוכל להשלים אחרי זה, שזה לא סוף העולם. בי"ב כבר שיחקתי בבוגרים במכבי יבנה. אז הבנתי שזה אול-אין, שאני בכדורגל. ממתי אתה אוהד הפועל?"
מאז שאני זוכר שיש דבר כזה, כדורגל. עם הזמן גיליתי שאני פחות אוהב כדורגל משאני אוהב את הפועל. בדרך מוזרה, זו עדות לעוצמה הגדולה של הדבר הזה, שיכול להתקיים אפילו שלא לשמו. זאת אומרת, אני יכול לאהוב קבוצת כדורגל במנותק מהיחס שלי למשחק עצמו. כדורגל הוא עד כדי כך עמוק. אני חושב שאנחנו מאוד שונים. לי היה הרבה יותר קל אולי לחבר בין עולמות, בין כדורגל לדברים שכביכול רחוקים ממנו. לא הייתה לי אפילו את האפשרות להסתכל על המשחק בתור מקצוע מחייב שדורש את כל תשומת הלב ויכול לשמש כתירוץ. אם אני מסתכל עליך מהצד, עדיין יש לנו את התפיסה הזאת על כדורגלן טיפוסי, וזו תפיסה שהיא לרוב שלילית. אתה נעלב מאנשים שאומרים "כדורגלן כתב ספר" בזלזול, או שאתה מתענג על אלמנט ההפתעה?
"אני מאוד-מאוד נהנה מזה. התגובות לספר שלי היו פסיכיות בקטע של 'לא ידעתי’, ‘לא האמנתי'. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא שתרמתי לשינוי התפיסה על כדורגלנים".
אתה מאוד הומוריסטי בהתייחסות שלך.
"אני נורא לוקח את הכדורגלן הישראלי לשם, אבל אני יכול לומר לך, כמו שכתבתי בספרים, שאתם לא באמת מכירים את השחקנים. יש כאלו שהייתי מסתכל עליהם מהצד בקבוצה אחרת ואומר לעצמי, הם נראים למל"מים לגמרי, וכשהם הגיעו לחדר ההלבשה שלי פתאום גיליתי שיש להם תואר שני. הדברים מאוד שונים ממה שנראה בטלוויזיה ובשנים האחרונות זה מתחיל לצאת החוצה".
התדמית של הכדורגל הישראלי טובה יותר מבעבר? ספר אחד או שניים לא יהפכו את הכדורגל לתרבות גבוהה.
"ספרים, פודקאסטים שמארחים שחקנים שמדברים בצורה רהוטה, כולם תורמים להעמקת הדיון ומסייעים לגלות טפח נוסף באנשים האלה. אני נורא נהנה מזה שהכדורגלן נחשב למישהו שהוא פחות בעניין התרבותי, פחות אינטליגנט".
אתה אוהב את האלמנט הזה של "וואו, לא חשבתי".
"התגובות שהכי נהניתי מהן לספרים שלי לא הגיעו מאוהדים, שהם בסופו של דבר 'שותפים' שלך ומחזיקים ממך יותר מהאדם הממוצע, כי זלזול בכדורגלן הוא באופן עקיף גם זלזול בעצמם. התגובות המהנות ביותר היו מאנשים שלא מהעולם הזה".
"יצא לי ספר הזוי, מלא פאנצ'ים ושטויות. אמרתי לו בסוף 'לא נראה לי שאני מוציא את הספר'. אמרתי לו שאני לא ליצן - אני אוהב לצחוק אבל לא נראה לי שזה עובר טוב. פחדתי שיאמרו 'מאור, אתה שחקן רציני, מה אתה מסתלבט על עצמך?' שיאמרו שאני לא מקצוען. אנשים אצלנו מחפשים את הדברים הקטנים האלה. אז זה לא היה מקובל".
אתה מרגיש שזה מאריך לך את הקריירה באיזשהו אופן?
"כן, זה נתן לי איזשהו בוסט וגם עכשיו אני עובד על משהו שמתמקד בדיכאון אחרי הכדורגל. הייתי במקום לא טוב כשהתחלתי לכתוב, כשלא ידעתי אם אמשיך או לא. אחר כך אבא שלי נפטר. הספרים שמכרתי וכל ההד מסביב נתנו לי כוח כשהייתי במקום לא הכי טוב בחיים שלי וזה החזיר אותי להבנה שאני יכול לעשות עוד משהו גם אחרי הכדורגל, מצאתי משהו נוסף שאני לא רע בו. זה נתן לי טפיחה בשכם של 'אתה לא רק בועט בכדור'".
להפנות את הזרקור פנימה
שנינו מתעסקים בכדורגל מצדדים שונים, אני מהיציע ואתה מהדשא, אבל שנינו שותפים למאמץ מאוד גדול להסביר לאנשים שלא מבינים בכדורגל כמה עומק יש בתחום הזה. אולי הניגוד הזה, בין המיידיות של הכדורגל והסיפוק המהיר שהוא מציע בשידורים חיים לעומק או לסבלנות שדרושה כדי לכתוב או לקרוא ספר, הוא מעין כרטיס ביקור למשחק.
"הייתה סיבה ספציפית שהתחלת?"
אני מסתובב עם הרצון לכתוב ספר שנים, רציתי להשיג את זה. כמו תואר שאתה רצית להשיג כשחקן או אני כאוהד וכבר התייאשתי מלצפות לו מהפועל תל-אביב.
"למה לא עשית את זה לפני?"
ניסיתי לכתוב רומן, להמציא סיפור שלם, דמויות והכל, ולא הצלחתי. גיליתי מהניסיון שלי כעיתונאי במשך 20 שנה שאני מצטיין יותר בתגובה למציאות מאשר בהמצאתה מאפס, אז אני והפועל סגרנו עסקה ברגע שירדה לליגה הלאומית במאי 2024 היא תקיים את חלקה בכך שתשחק מול הפועל עפולה ואחרות, ואני אתעד את קורותיה ובעיקר את קורותיי. זו הייתה הפעם הראשונה שהפניתי את הזרקור פנימה, אליי, ולא החוצה, אליה. התלבטתי בהתחלה אם אעשה את זה עיתונאי לגמרי, אספר מה קרה בתוך חדר ההלבשה ומה המאמן אמר לשחקן ההוא, או שאנצל את ההזדמנות לחפור בתוך עצמי ולהביא את התחושות שלי. בסופו של דבר זה לא סיפור של עונה אחת אלא סיפור של 30 שנה של מבט על הדבר הזה בתערובת של אובססיביות, אהבה ושנאה. לפעמים אתה מרגיש שהפועל זו הקבוצה שאתה הכי שונא בעולם. זה מה שרציתי תמיד, פשוט לא ידעתי לתת לזה שם. הספר נכתב אצלי בראש חיים שלמים, רק חיכה לדפוס. כשהתיישבת לכתוב בטח צפו ועלו דברים מפעם. לא הייתה לך את הפרקטיקה לשבת ולכתוב, כמה זה הרתיע אותך?
"התחלתי לכתוב בקטע הכי מיותר בעולם. פתחתי פאוור פוינט, אפילו לא וורד, והתחלתי לכתוב סיפורים מפעם, בלי שום מטרה, להעביר את הזמן. אבא שלי הרגיש לא טוב באותה תקופה וידענו שזה לקראת הסוף. הוא נורא אהב ספרים ואני סיפרתי לו והוא התרגש. שבועיים-שלושה אחרי הוא נפטר".
מזל שהספקת.
"זה מרסק אותי שאבא שלי לא הצליח לקרוא. הוא היה עף על זה. קמתי מהשבעה, כתבתי בגוגל 'איך כותבים ספר?' וקפץ לי איזשהו דף שאמר לי איך לכתוב, אבל לא התייחסתי לזה. פשוט פתחתי וורד וכתבתי פרקים, פרקים, פרקים. הייתי חוזר ומסדר. התקשרתי לעורך, סימון טטרו, והוא ייעץ לי איך לסדר את הדברים. בתוך חודש וחצי-חודשיים היה ספר. פשוט ככה, בלי שום ידע קודם, בלי כלום. יצא לי ספר הזוי, מלא פאנצ'ים ושטויות. אמרתי לו בסוף 'לא נראה לי שאני מוציא את הספר'. אמרתי לו שאני לא ליצן - אני אוהב לצחוק אבל לא נראה לי שזה עובר טוב. פחדתי שיאמרו 'מאור, אתה שחקן רציני, מה אתה מסתלבט על עצמך?' שיאמרו שאני לא מקצוען. אנשים אצלנו מחפשים את הדברים הקטנים האלה. אז זה לא היה מקובל".
היו שם דברים שהרגשת שקל לך יותר לשתף דרך כתיבה ולא בהכרח היית מספר בעל פה?
"שלחתי לאחי, לאחותי, לאשתי, וכתבתי שם דברים שאני לא אומר להם בפנים. היה לי הרבה יותר קל להתבטא באופן הזה. אחרי הספרים היה לי נורא קל לומר דברים גם בדיבור. כתבתי לאשתי ולאמא שלי דברים שאני לא אומר להן ביום-יום. חבל שאני לא, אבל מה לעשות. לא הייתי ילד מספיק טוב לאבא שלי ולהורים שלי בכלל. לא התנהגתי כמו שצריך ואני נורא מצטער על זה. כתבתי שאני פתאום מסנן אותו איזה יום, אומר לו שאני אבוא ולא בא, וכשצריך אותו אני מתקשר. דברים כאלה של ילד מניאק, ופתאום אני מקבל תגובות של 'אנחנו גם כאלה, אתה לא לבד'. זה משנה את התפיסה על הכדורגלנים. בספר שלי אני מספר איך הייתי בוכה בלילה אחרי משחק לא טוב, איך אחרי הניתוח נכנסתי לדיכאון, על הפוסט-טראומה שלי מהמקרה שהיה לי, על ירידות הליגה".
מה בכלל הקסם של ספר במציאות שבה הכל יותר זמין וקל לעיכול? כמה ערך כבר יכול להיות למילה כתובה או משפט מסוגנן בצורה קצת יותר יפה כשהיום אפשר לשמוע פודקאסט כשעושים כלים, מנקים את הבית?
"פודקאסט זה זמני, ספר זה נצחי. זה הדבר שאני הכי גאה בו פרט לקריירת הכדורגל שלי. הייתי ביורו, בטלוויזיה והכל נחמד, אבל ספר נכנס לך ללב. גם הספר שלך, דברים שקשורים לכדורגל נשארים אצלי".
אני מאוד השתדלתי לכתוב לאנשים שלא חלק מהעולם הזה ובשבילם זה נראה כמו משהו תמוה, שטחי, ילדותי. חשוב גם להכיר בילדותיות המסוימת שיש באהדת כדורגל. זה לא בהכרח דבר רע. ככל שמתגברים, אנחנו מייחלים לחזור לילדות שלנו, וכדורגל הוא רכבת מהירה לשם. זה אחד הדברים הבודדים שמלווים אותי מאז שאני ילד. כבר אין לי צעצועים, אני כבר לא בקשר עם חברים מהתיכון.
"טוב, גם עזבת באמצע".
אבל הקבוצה נשארת כל הזמן. הספר הוא כביכול על הפועל, אבל הוא בכלל על אוניברסליות של אהדה. מי שיצליח להתגבר על הרתיעה האינסטינקטיבית מזה שזה על הפועל, ימצא שם משהו שמדבר גם על אוהדי מכבי. אוהדי הפועל קרובים לאוהדי בית”ר, חיפה ומכבי, זו פשוט הגרלה עיוורת של צבעים שזורקת אנשים להיות אוהדים של קבוצה מסוימת. למרות שזה ספר על הפועל תל-אביב, הגיבור הוא לא המאמן אליניב ברדה, ולא השחקנים, אלא אני כמיצג של עשרות אלפים. כולם אותו דבר. במהלך הכתיבה הצלחתי לאוורר כל מיני תחושות שלא ידעתי לדייק אותן. הוצאתי את כל מה שיש לי להוציא, את כל הקרביים שלי.
"ומה היה שם, בקרביים האלה?"
אוהד שיסתכל יגלה שאלו גם הקרביים שלו. כבר כתבו על כדורגל בצורה תיעודית, יצאו ביוגרפיות על שחקנים גדולים ומונדיאלים. מה שיש פחות הוא מבט עצמי ביקורתי והומוריסטי של כדורגלן על עצמו, או של אוהדים שמתייחסים לעצמם, לחלק שלהם בסיפור. אוהד הוא שקוף. אין לו שם, הוא חלק מהמון. לכם יש שמות. אתה מליקסון, הוא בוזגלו, הוא זהבי. אבל מי אני? אני אחד מ-11 אלף מנויים. רציתי לשים גם עלינו זרקור, לומר שגם אנחנו חלק בהצגה, אמנם פסיבי, אבל חשוב לא פחות מהשחקנים.
"אני לעולם לא אדע איך מרגיש אוהד. בזכות הספר שלך אני מרגיש יותר. אנחנו שיחקנו, והיו אוהדים. כשאהבו אותנו, אהבנו אותם. כששנאו אותנו, שנאנו אותם, וכאן זה נגמר. אני לעולם לא אדע מה עובר על אוהד, וזאת למרות שאני כדורגלן, מי יותר מבין כדורגל ממני".
לאנשים יש קעקועים שלי
יש בינינו ויכוח מאוד גדול. זה מצחיק. ברור שהייתי רוצה להיות אתה, ברור לי שאתה לא כל כך רוצה להיות אני. אני לפעמים חושב מה השחקנים חושבים עליי, אני גם כותב על זה בספר. האם המחויבות הטוטאלית הזאת שלי למה שהוא בשבילם הוא בסוף עבודה לא נראית להם מגוחכת?
"לפעמים היינו תוהים בינינו לבין עצמנו, מה יש לבן אדם הזה? רביעי בתשע בבוקר הוא בא לאימון לקלל אותנו. מה, אין לך מה לעשות? כשאני קורא את הספר ואנחנו מדברים, אני מבין שהבן אדם זו דת בשבילו, הקבוצה היא בשבילו יותר מאשר בשבילי".
זו לא נראית לכם לפעמים כמו כפיות טובה מצידי? כשמנצחים אני אוהב אותך, כשמפסידים אני זורק אותך מכל המדרגות. אף אחד לא בא אליי לעבודה ואומר “יאללה ידיעות!” כשאני כותב את הטור. אמנם חלק מהפריבילגיות שלך בעבודה – משכורת גבוהה מהממוצע, תהילה – הוא בזכותי, אבל החיבוק שלי לא תמיד נוח או נעים.
"מצד אחד, הדבר שאני אקח מהקריירה שלי, ועם כל הכבוד לפרנסה והכל, זו האהבה מהאוהדים. לאנשים יש קעקועים שלי, אנשים חיכו לי מחוץ לבית. האוהדים שבעדי הם האלוהים שלי, אבל כשאתה צעיר אתה אומר 'מה אתה עושה רעש? אז קנית כרטיס ב-90, קנית מינוי ב-700, אתה בא ואומר לי מה לעשות?' כשאתה מתבגר אתה מתחיל להבין שאתה אולי תהיה בקבוצה אחרת אבל האוהד כאן. זכותו לעשות א', ב' וג'. יש כאלה שעושים גם ד', אבל זה סיפור אחר. אתה מקבל משכורת בגללו. כשאתה מתבגר אתה מתחיל להעריך את זה. אני בחיים לא אצליח להבין מה זה להיות בצד השני".
כדורגלן יכול להפוך לאוהד ברמות שונות של אמוציות, אבל אוהד לא יכול להיות כדורגלן. מהר מאוד הוא מבין את זה ואז מתחיל קריירה בתור אוהד.
"כשאני רואה משחק של באר-שבע אני נורא רוצה שיהיה להם טוב. אני אוהב את המקום. להגיד לך שאני אוהד? אני אוהד בגלל שאני אוהב את המקום, אני לא אוהד כמו שאתה אוהד את הפועל תל-אביב. אני אוהד של לאו מסי, זה כן, אני יכול להתעצבן לקלל ולבכות כשהוא מבקיע שערים. להגיד לך אם זה ברמה של אוהדי קבוצת כדורגל בישראל? אני לא יודע".
לי אין שום רגש מיוחד כלפי אף שחקן בפני עצמו. אני יותר קבוע מהשחקנים הרי. יש לי תחושת עליונות עליהם. כשאתה אומר “הפועל תל-אביב” אנשים יחשבו שהכוונה היא לשחקנים, אבל אני מרגיש שאני הפועל תל-אביב למרות שאין לי שום השפעה על הנעשה בה. היא נמצאת ברגליים של שחקנים שהם לא אני, מחרתיים לא יהיו פה ואתמול לא היו פה.
"בוא נתחלף".
לא כדאי להפועל ולא כדאי לשחקנים.
"ספר על כדורגל יכול בכלל להתחרות בכדורגל? זה הספורט הכי פופולרי בעולם בהפרש, יש ממנו שפע בלתי פוסק של שידורים. אני יכול לאהוב כדורגל ולשבוע ממנו בלי לקרוא עליו מילה, רק מלצפות בו".
אתה כורת את הענף של העץ שממנו מייצרים את הנייר שעליו אנחנו כותבים. אתה צודק, אנחנו סוגריים של הדבר עצמו, אבל סוגריים הכרחיים.
"חלילה, אני צוחק. כל ספר כדורגל שיוצא אני קורא, ואני עוד אחד שמגיע מחדרי הלבשה. תחשוב על מישהו שרואה כדורגל רק בטלוויזיה. פתאום ברדה מוציא ספר - מעניין אותי מה עבר עליו, הדברים הקטנים, שהוא פרש בגיל צעיר והחזירו אותו. זה אוכל בשבילי. אתה מקבל אקסטרה שאין לך מצפייה במשחק. אתה נכנס לנפש של הבן אדם".
הספר "יאללה יאללה" יצא בהוצאה עצמית וזמין לרכישה באתר של ניר צדוק.
