אנחנו לא מכבי. לעולם לא נהיה. ואולי טוב שכך.
ניקח גביע אירופי, יגידו שזה רק יורוקאפ. עופר ינאי קונה שחקנים במיליונים, אז יגידו שאנחנו קונים אליפות בכסף. מגיעים ליורוליג, אבל אנחנו שותתי דם מסכסוכים מפלגים ושורטי נשמה.
בואו נודה, לא אוהבים אותנו כשאנחנו מנצחים ומאוד אוהבים כשאנחנו מפסידים. אבל אנחנו הפועל. תן לי אוהד ספורט אחד שיכול לקום בבוקר ולומר בגאווה צנועה: אני אוהב הפועל.
כדורסל משחקים 40 דקות ובסוף הפועל מפסידה. כל הדרכים הובילו לסופנו הספורטיבי עד כדי שלשה אחת מדויקת משום מקום. אבל לא הפסדנו שם. לצערי, הפועל לא הייתה בסדרה כולה. אני לא כועס ולא מאשים אף אחד חוץ מאת כל העולם. אפריל האביבי והקסום התחלף ליוני חם ועצוב. לא היינו ראויים לזה בתקופת הזמן הנוכחית.
יוהרה וחוסר צניעות הם האויבים הגדולים ביותר בטבע, יותר מכל הארפר וזוסמן. ובחודש האחרון היוהרה עלתה בחמישייה הפותחת של הקבוצה. היא גורמת לך לחיות מחוץ לגוף שלך: הנשמה מתהלכת בעולם מקביל ועושה תוכניות לעתיד, כשעל הפרקט משחק גוף שלא רואה את המציאות האמיתית.
כבר ראיתי שקיעות של שחקנים גדולים. כבר ראיתי בחיי איך מפסידים בפיחות זוחל של יתרון דו־ספרתי. ראיתי גם הרבה הפסדים לא חשובים. אבל שלשום זה היה עבורי הפסד ידוע מראש. הפועל הפסידה, כרגיל, לעצמה – ובכישרון רב.
אבל אל לנו להתעצב. תודה, ים, על הלב והברכיים. תודה, תומר, על האהבה שלא נכשלת גם אם לפעמים היא כואבת. ובכאבי אני מזמזם לי יומיים את המשפט: "שבע יפול צדיק וקם". בתוך כל ההישגים והניצחונות, עופר ינאי נכשל בדבר אחד: הוא לא הפך את הפועל למכבי. את ההפסד הזה אני קונה.
פורסם לראשונה: 01:30, 05.06.25
