עוד לא הבנתי מה אני מבין. הפועל ת"א מנצחת במשחק לא הגיוני וחסר הסבר את ולנסיה. אני חושב שעופר ינאי צריך לקנות מהספרדים את טבעות הסלים ולהתקין אותן במגרש של גראן קנאריה.
הכדורים שנכנסו ביום רביעי לא נכנסים בשום סל אחר. מה לא זרקו לתוכם? שלשות, ליי־אפים, חצילים, גויאבות, טוסטר משולשים, הכל נכנס. המילה ווינר מתחילה להדהד, ואיתה החרדה עולה. לעזאזל, אנחנו בגמר היורוקאפ.
יכול להיות שיש לנו באמת את המאמן הטוב באירופה? יכול להיות שהוא באמת התכוון שאנטוניו בלייקני ינצח לו את המשחק? יכול להיות שהוא ידע להוציא את נועם יעקב מהפריזר בזמן בלי שהתלתלים שלו יאבדו את הטריות? יכול להיות שחזונו של ינאי קורם עור וגידים ובסוף נשמע את השיר "עופר צדק"? יכול להיות שהסכסוך עם האולטראס נתן לקבוצה את הפוקוס ואת תחושת השליחות שהם ינצחו ויהפכו את הקבוצה לגדולה מכל בעיותיה?
את המשחק המטורף הזה העברתי מתחת לשמיכה עם הכרית על הראש. השתקתי את הפושים בטלפון ובעיקר לא הייתי מסוגל לראות. סל אחרי סל מרקוס פוסטר ובלייקני גומרים אותי, וים מדר עושה לי חולשה. זה היה כל כך טוב מדי, מצוין מדי ובעיקר לא הגיוני.
ואז זה הגיע, המהלך של העונה. ברונו קאבוקלו דופק טרחה על הפרקט. נרגעתי, הכל חזר למקומו ההגיוני. הנה מגיעה ההרגשה המוכרת שהכל אבוד, העצב המתוק של צלילתו של הענק האדיש על הפרקט החזירה לי את הנשימה. אבל אז הכדור נפל לידי פוסטר ומשם הראייה היטשטשה לי. אני זוכר במעומעם את פוסטר מנתר וזורק זריקה ג'ורדנית והכדור נכנס. זהו.
אני לא מבין יותר כלום, רק יודע דבר אחד: השבוע צוין יום פטירתו של אורי שלף, האיש הכי קסום שהקים את הפועל אוסישקין מהאשפה. הניצחון הלא הגיוני הזה הוא בשבילך, חבר.
