המתבלבלים: המקום השני
בחודש שעבר נבחרת ישראל פתחה עוד קמפיין, מוקדמות מונדיאל 2026. הפעם, יש לומר, החבורה של רן בן שמעון באה עם אפס ציפיות לבית באמת בלתי אפשרי, בו איטליה ונורבגיה נראות כמו המועמדות המיידיות לסיים בשני המקומות הראשונים. ועדיין, אף אחד לא יופתע אם אחרי התיקו הראשון של הנורבגים, לא נעמוד בפיתוי ונתחיל לדקלם שהמקום השני לא בשמים, עד ששוב נבין שהוא כן.
המפספסים: תקנוני ההתאחדות
ההתלהבות האינפנטילית מאבוקות מתסכלת, כמו גם הנטייה הגוברת של אוהדים לפרוץ למגרשים. אבל יותר מכל מייאש הלופ שמחזיר קבוצות לבתי הדין בעקבות "התפרעות אוהדים", ולא משנות הנסיבות. החלק של המועדונים במאבק באלימות מתחיל ונגמר בהוצאות השיטור והאבטחה, וכל מה שמעבר לכך אמור להיות בשדה ההפלילי, כחלק מפרויקט לאומי-ממשלתי.
אחרי ההפנמה שעונשי רדיוס לא עושים רושם על אף אחד ופוגעים ברוב הדומם ביציעים, אפשר כבר להודות שהדברים נכונים גם לגבי הפחתת נקודות מינימאלית וסגירת יציעים. טוב יעשו התובע ובתי הדין אם יתמקדו בהפרות תקנוניות של המועדונים, נציגיהם והשחקנים, ואת הקהל ישאירו לרשויות החוק, וליום שבו יחליטו לטפל באלימות ובגזענות במגרשים. להתאחדות אין, ולא אמור להיות את הכוח לטפל בבעיה.
הנסחפים: ארגוני אוהדים
הכדורגל והכדורסל הישראלים חייבים לא מעט לארגוני האוהדים (לא חשוב שמות), כי המגרשים והאולמות שלנו היו כנראה מקומות פחות שמחים וצבעוניים בלעדיהם. אבל כשהמאבקים שחלק מהארגונים האלה מנהלים גולשים למקומות שקשה להסביר אותם לאוהד הסביר, זה הרגע שבו אפשר להודות שהרעש כבר לא מצדיק את עצמו.
המגזימים: "איזה אלופות"
"איזה אלופות, זאת נבחרת החלומות האמיתית שלנו במשחקים האלה, זאת הדרים טים, הדרים טים של ישראל", באלה המילים המוגזמות ובדציבלים האופייניים בערוץ הספורט, הכריזה מירי נבו על הזכייה של נבחרת התעמלות האמנותית במדליית הכסף האולימפית בפריז. מעבר לטעות בדיווח (זכייה בכסף מקנה סגנות ולא אליפות), צפינו בעוד רגע שאיים לקלקל לנו את הרגעים היפים בפריז עם שמחה מאוסה וחסרת פרופורציות. לאחר מכן, החגיגה התגבשה לכתבה בפני עצמה, שליקטה את רגעי הדמעות מאחורי המצלמה, כאילו לא סבלנו מספיק, בלייב.
המסמנים: הכה את האנטישמי
"קארמה: רשימת הכוכבים שיצאו נגד ישראל במלחמה ושילמה על זה ביוקר", "המאמן שענד דגל לבנון פוטר", "הכחיש את ה-7 באוקטובר ויקבל מיליונים?". במשך התקופה שעברה עלינו מאז שפרצה מלחמת חרבת ברזל, תקשורת הספורט לקחה על עצמה תפקיד לאומי בכל הנוגע לשחקני כדורגל שלא בלטו במסרים פרו ישראלים – לסמן את האנטישמי, להכות בו, ולפעמים גם לשמוח לאידו בעקבות הפסד, פציעה או פיטורים. אף אחד לא חייב לאהוב את מוחמד סלאח או את מרטין אודוגור, אבל כל עיתונאי ספורט צריך להבין שפנקסנות פוליטית היא שביל שהוא לא אמור לדרוך עליו, גם בלי המחשה כמו "השחקן שתמך בכיבוש הישראלי נפצע וגמר את העונה".
הנגררים: הגזענות בכדורגל
על פי דוח של תוכנית "בועטים את האלימות והגזענות ממגרשי הכדורגל" שפורסם לפני כשבועיים, נרשמה העונה עלייה של 71 אחוז במספר הקריאות הגזעניות, כאשר אוהדי מכבי ת"א ובית"ר ירושלים מובילים בפער. נכון שמדובר בימים רגישים נוכח המלחמה המתמשכת, אבל קשה לומר שביטויי הגזענות מתחילים ונגמרים ביציעים. פרשת דיא סבע בעונה שעברה, שבה נאלץ השחקן לעזוב את מכבי חיפה בהשאלה בגלל פוסט (די מתון יש לומר) שפרסמה אשתו, והסלחנות שהפגינו בהפועל באר-שבע כלפי האוהדים שפרצו למגרש במשחק נגד בני סכנין, בשל האקט שביצעו אוהדי היריבה, מספרים לנו עד כמה המועדונים עצמם הפכו לחלק מהבעיה.
המתפזרים: לאן נעלמה השעה המרכזית
לפעמים נדמה שבמינהלת הליגות בכדורגל ובמינהלת ליגת העל בכדורסל עושים הכל כדי לקלקל לצופה את חוויית המשחק. אחת הדרכים הבולטות היא ביטול השעה המרכזית ופירוק המחזור על פני שלושה ימים (במקרה של הכדורגל) או על פני ארבעה ימים (בכדורסל), כך שכבר לא באמת נשאר מחזור. הכספים מהטוטו, ממועצת ההימורים, ומזכויות השידור אמנם לא באים בחינם, אבל בטוח שיש איפשהו איזה שביל אמצע שלא מפרק את השלד של המוצר, בטח כשבאנגליה (שבת, 15:00), בגרמניה (שבת, 16:00), ואפילו בליגה הלאומית שלנו (שישי, 15:00) מצליחים לתחזק שעה כזאת.
המעייפים: הצגה מאוחרת
ועוד תחת הסעיף - מנהגים שהורסים את חוויית הצפייה – כל אוהד כדורגל שמגיע למגרשים היה שמח לעשות את זה באור יום, ועדיף עם הילדים, וכמובן שעוד יותר עדיף בשבת. משחקי כדורסל או כדורגל שמתחילים ב-20:30, כשכבישים עמוסים או פקוקים, וכשיש לילדים למחרת גן או בית ספר, מוציאים את כל החשק מהרצון הזה.
המיותרים: פרשנים מהעבר
זאת כנראה האופציה המתבקשת, כנהוג בכל העולם, בטח לאור אבק הכוכבים שהם מביאים איתם לאולפנים. אבל מה שעובד באנגליה עם גארי ליניקר, אלן שירר, רוי קין, איאן רייט וג'יימי קראגר, פשוט לא עובד כאן, לרוב. לא רק ששחקני העבר שלנו (בהכללה לא מוגזמת) לא מביאים איתם הומור או קסם, חלקם הגדול אפילו לא מתאמץ להתכונן לשידור, ובשביל ההבנה של נפש השחקן, ואיזו רבע אנקדוטה מחדר ההלבשה, זה פשוט לא שווה את זה. בכל יום עדיף לתת את הכסא שלהם למישהו שפשוט יודע את העבודה, גם אם מעולם דרך על דשא.
מתבזבזים: הקבוצות העירוניות
בעבר אלה היו הפועל רעננה והפועל עכו, והיום הפועל חדרה עם החברה הוותיקה מ.ס אשדוד – קבוצות שקיומן העיקרי בליגת העל בכדורגל נובע ומתמשך מכספי התמיכה העירוניים. תמיכה מוניציפלית בספורט מקומי היא אמנם ערך חברתי חשוב, בטח כשמדובר במחלקות נוער ובמלגות לנערים במצוקה, אבל בקבוצות מקצועניות מרבית הכסף לא זורם לצרכים הקהילתיים של המועדון אלא לשחקנים מקצוענים ולעובדי וספקי הקבוצה הבוגרת, שלמרות כל ההשקעה ועם על הכבוד לרומנטיקה, לא באמת מעניינת את תושבי העיר. במקרה הטוב כ-200 מתוכם מטריחים את עצמם ומגיעים למשחקים, מה שהופך את הקבוצה ללא יותר מבועה סטטיסטית שלא מעניינת אף אחד.
