רובי (36) לא מפסיד אף אימון. שום דבר, אפילו לא הפלטינות שברגליו, מזכרת מתאונה שעבר לפני כשנה, לא ימנע ממנו להגיע לאימון השבועי במגרש ביפו. קבוצת חסרי הבית של תל אביב היא בשבילו כבר מזמן טבע שני, המקום שאליו מגיעים בכל מצב. החיים היו בשביל רובי מסכת של שברונות לב. בכדורגל הוא מוצא נחמה - מהאלימות שספג בילדותו, מהנדודים בין פנימיות והוסטלים, מהחיים ברחוב. פעם במנהרה מתחת לכביש מהיר, פעם תחת קורתה של תחנת דלק שמנהלה פרס עליו את חסותו. שום דבר מזה לא היה קל.
אבל קבוצת הכדורגל של חסרי הבית היא משהו אחר. "הם כמו המשפחה שלי", אומר רובי על הקבוצה, "לכאן אני בא ליהנות". גם היום, כשהרגליים שלו לא מאפשרות לו לשחק, רובי ממשיך להגיע לאימון מדי שבוע ולחלק עצות לחברים שמזיעים על המגרש. "אני נותן להם חוות דעת, כמו סקאוט". אם לשפוט לפי מבחן התוצאה, העצות של רובי לא רעות: הקבוצה שלו, קבוצת חסרי הבית של תל אביב, העפילה ביום שישי האחרון לרבע הגמר בטורניר השנתי של עמותת "מגרש ביתי".
לכל אחת מ-12 הקבוצות שהתחרו בסוף השבוע האחרון יש צבע, וגם סיפור משלה: כאן חסרי הבית מירושלים, שקובצו להם יחדיו בעבודה עיקשת של רכזי ומאמני הקבוצה לדורותיהם; כאן דיירי ההוסטל לחסרי בית בטבריה, שעשו את כל הדרך מהצפון כדי להתחרות; ושם, קבוצות של משתתפי מבתי המשפט הקהילתיים מתל אביב ומירושלים - אנשים שעברו על החוק, ומערכת המשפט מציעה להם מסלול חלופי של שיקום כחלופה לעונש מאסר. בין דיון לדיון בכתב האישום, מוצעת להם גם האפשרות להשתתף בקבוצת הכדורגל, כחלק ממסע השיקום. אלה וגם אלה מתחרים בשתי קבוצות חדשות יחסית - אלה שבהם משתתפים שורדי מסיבות ה-7 באוקטובר.
הטורניר נערך במתחם חודורוב בחולון, מגרש האימונים של הפועל ת"א, והוא הוקדש לשני אוהדים שרופים שלה: עומר חרמש, שנרצח ב-7 באוקטובר בידי מחבלים בכפר עזה, וסמ"ר ירון שי, שנפל בקרב באותו היום. רק יומיים קודם לכן הובא חרמש למנוחות בכפר עזה. על קברו נחרט סמלה של הפועל תל אביב.
"בהוסטל צריך להציב גבולות, בכדורגל אני אח גדול"
כשנוי אורגד מדבר, הוא לא מוריד את העיניים מהמגרש. הקבוצה שהוא מאמן לא משחקת כרגע, אבל העיניים שלו נמשכות אל ההתרחשות שעל הדשא. בין התקפה להתקפה אורגד, שחזר רק לפני שעות ספורות משירות מילואים ("אמרתי להם שאת הטורניר אני לא מפספס", הוא מסביר), מספר על תפקידו של הכדורגל בחייו כעובד סוציאלי שעובד כבר שנים עם אוכלוסיות קצה: זה התחיל בשלטר לחסרי בית שניהל בירושלים.
"בהוסטל צריך להציב גבולות", הוא אומר, "אבל כמאמן כדורגל, אני יותר בתפקיד של אח גדול. זו הזדמנות לשלב בין הטיפול לבין האהבה לכדורגל". והכדורגל, הוא מסביר, הוא לא רק המשחק עצמו. זו דרך למצוא מסילות ללבם של אנשים שלא תמיד קל להם לסמוך על גורמים טיפוליים. "הכדורגל הוא הזדמנות לתת אוזן קשבת, זה עזרה מול הביטוח הלאומי ומה שצריך".
בשנים האחרונות, אורגד עובד עם נוער בסיכון מטעם עיריית ירושלים ובמקביל ממשיך לאמן - הפעם את קבוצת משתתפי בית המשפט הקהילתי. בהשוואה לחסרי הבית, שלא תמיד מופיעים לאימון וההתמדה קשה להם, לקבוצה של בית המשפט הקהילתי "מגיעים חבר'ה יותר מבוססים, יותר יציבים נפשית. אבל הם עשו טעויות ואנחנו כאן בשביל לעזור להם לא לחזור על אותן הטעויות".
לכדורגל יש כאן תפקיד מפתח. "בבית המשפט 'נותנים להם בראש', ואנחנו רוצים להראות להם שהם גם טובים בדברים. אם הם מצליחים בהגנה - אני אומר להם שהם יכולים להיות ככה בחיים. יצר הרע הוא כמו היריב במשחק, צריך להיות חזק מולו". ובעיקר, הוא אומר, מה שעוזר הוא הביחד: כולם באותה סירה משפטית, וכולם יחד על המגרש.
ההתחלה הקשה - וההעפלה לאליפות העולם
"מגרש ביתי" נוסדה לפני כעשור, בהשראת קבוצות דומות הפועלות בעולם. "ראיתי סרט תיעודי על אליפות העולם לחסרי בית, וחשבתי שזה רעיון ממש טוב", אומר אורי שוהם, מנכ"ל העמותה. ההתחלה הייתה מאולתרת: שוהם גייס מאמן, קיבל את ברכת הדרך מעיריית תל אביב, והגיע ל"גגונים" - מסגרות הלינה הזמניות של חסרי הבית - כדי לגייס משתתפים לקבוצה. היו חסרי בית שהביעו עניין, אבל הייתה רק בעיה אחת: ברגע האמת, אף אחד מהם לא הופיע לאימון. "ואז הבנו שלא משנה כמה נדבר איתם לפני, בהתחלה צריך להגיע פיזית ולקחת אותם איתנו".
וכך, ברכבו הפרטי של שוהם, נסעו שלושת חסרי הבית הראשונים שנרתמו לקבוצה. השמועה עברה מפה לאוזן, בין הספסלים וקורות הגג המאולתרות, והקבוצה גדלה והתגבשה. ב-2015 התגשם חלום ראשון - והקבוצה המריאה לאליפות העולם לחסרי בית, שנערכה באותה השנה באמסטרדם. גם זה לא היה פשוט: "מתוך שמונה משתתפים, לשבעה היה צו עיכוב יציאה מהארץ, בגלל חובות", משחזר שוהם. רק השתדלות מול רשות האוכלוסין והוצאה לפועל אפשרה למשלחת לצאת לדרכה.
בהוסטל צריך להציב גבולות", הוא אומר, "אבל כמאמן כדורגל, אני יותר בתפקיד של אח גדול. זו הזדמנות לשלב בין הטיפול לבין האהבה לכדורגל".
"זה דורש אומץ לבוא לקבוצה כזאת"
בשנים האחרונות פועלת גם בירושלים קבוצה לחסרי בית. זו הגדרה רחבה: יש בהם מי שמתגוררים ברחוב ממש, נעים בין "שלטר" זמני לספסל, ויש גם מי שנדדו בין מגורים זמניים בשל נסיבות חייהם, אך לא הגיעו לרחוב ממש.
רבקה אייזנבך (23), שמעה על קבוצת הכדורגל הירושלמית לפני כשלוש שנים, כשהתגוררה בדירה של עמותה המסייעת ליוצאים בשאלה. את הבית החרדי שבו גדלה עזבה עוד קודם לכן, ומאז ניסתה למצוא את מקומה בעולם. "ואני בחיים לא נגעתי בכדור, לא הבנתי מה העניין בלרוץ אחרי כדור, אין לי מושג מה הלו"ז. וגם - אני בת וכולם שם בנים, בואי", היא צוחקת. והיה עוד חסם. "זה דורש קצת האומץ לבוא לקבוצה שמיועדת לחסרי בית", היא אומרת, "להגיד בקול: גם אני חסרת בית".
למרות זאת, אייזנבך החליטה להגיע לאימון ניסיון. מאז היא שם, אישה יחידה בין גברים. כשהייתה צריכה לעזוב בבהילות את הדירה שבה התגוררה, ולא ידעה לאן פניה, הייתה זו הקבוצה שעזרה לנחות על הרגליים - עם קצת עזרה חומרית, ובעיקר אוזן קשבת וסיוע. כיום, חייה של אייזנבך כבר נמצאים על מסלול חדש: היא שוכרת דירה בכוחות עצמה ועובדת עם נוער בסיכון.
לאחרונה הצטרפו גם שתי קבוצות של שורדי המסיבות מה-7 באוקטובר. "בשבילי זה עוגן", אומר גיא בן שמעון, ניצול מסיבת הנובה. בתחילת מסע השיקום הארוך שלו, מספר בן שמעון (26), לא רצה לצאת מהבית. היום, הכדורגל הוא עבורו עוגן. זה לא שהוא לא מטופל. "ריטריטים, קבוצות, טיפול פסיכולוגי. יש הרבה מקומות בשבוע שנועדו לפרוק, לשתף", הוא אומר. לאימון הכדורגל באים בשביל משהו אחר: "לשחק, להזיע".
וזה, אולי, סוד ההצלחה. כל משתתפי הקבוצה של בן שמעון הם ניצולי המסיבות, אבל על המגרש לא צריך לדבר יותר מדי. "הטראומה באה בתקופות, זה לא 'זבנג וגמרנו'. הכל משתנה כל הזמן. ובתוך זה, בעין הסערה, יש את הכדורגל", הוא אומר, ופונה לחגוג עם קבוצתו את העלייה לרבע הגמר.
