הערב בו מכבי ת"א הבטיחה אליפות נוספת, הוא סגירת מעגל לעונה מטלטלת ביציעים. בלומפילד הפך למקום שבו הקהל לא רק חוגג, אלא נושא על כתפיו את מי שלא הצליחו להגיע. את מי שלא ישובו, ואת מי שמחכים לחזור. האליפות הזאת שזורה במצב של המדינה, כשהשמחה מהולה בעצב עמוק. לא התאוששנו מ־7 באוקטובר, והכדורגל הוא דווקא זה שמזכיר לנו את זה. דווקא הוא מנופף את דגל הזיכרון, את המחויבות להחזרת החטופים – הרבה יותר ממוסדות תרבות אחרים.
זאת הייתה אליפות של הקשר בין כדורגל לקהילה. אליפות שבה קיבלנו את השאלה "האם באמת אוהדי כדורגל הם יותר מאוהדים?" ואפילו לשאלה שמרתקת סוציולוגים "האם זה רק משחק או משהו מעבר?" – מה שקרה ביציעים תומך בטענה שהכדורגל באמת גדול מסך חלקיו. האליפות צהובה וזה חשוב, המחויבות לקהילה חשובה יותר.
הרגע העוצמתי ביותר בחגיגות האליפות בעונה שעברה היה הרגע שבו עשרות דגלים, עם שמות חטופים ונופלים, נפרשו על הדשא. השחקנים הורידו עוד ועוד שלטים מהיציע, ונראה היה שעוד רגע כר הדשא יתמלא. תזכורת לכך שהטרגדיה נגעה בכולנו. לפעמים ברחוב מציץ אליך סטיקר עם משפט ותמונה של נופלים, ביציעים השלטים מזכירים לך את הכאב בצורה חדה יותר. מישהו מחזיק אותם, ואתה יודע שהאדם הזה כנראה איבד את היקר לו מכל או שהוא מחכה למישהו שנמצא בתת־תנאים ברצועת עזה. אנחנו חיים בתוך סופת חול והכדורגל הוא משקפי מגן.
החיבוק של אמילי
כי עם כל הכבוד לאליפות, שום תואר לא ישתווה למופע של אמילי דמארי בבלומפילד לפני חודשיים. שורדת השבי הראתה שהיא קודם כל אוהדת, כמו כולנו בעצם. ומה אוהדת עושה? מתרגשת מהטקס לכבודה, אבל גם לוקחת את המיקרופון ורצה לשער 11 כדי להקפיץ אותו. תוך שנייה הדמעות התחלפו בשירה למען הקבוצה, זה ללא ספק היה הדבר הכי מפתיע ומרגש שראינו בבלומפילד בשנים האחרונות. שום גול בדקה ה־90 לא ישתווה לכך, גם לא גול בדרבי. וגם לא אליפות אחרי מאבק אדיר נגד באר־שבע. התואר הוא רק הקינוח.
אמילי, מי שחזרה מהשבי אחרי טראומה בלתי נתפסת, עלתה ליציע והפכה אותו לבמה. היא שרה, היא הניפה דגל שתפרו במיוחד עבורה, היא חייכה מול קהל של עשרות אלפים – ובעצם חיבקה את כל המדינה, ליטפה לה את הראש ולחשה שיהיה בסדר. הכדורגל החזיק אותה שפויה בשבי, היא שמעה על האליפות דרך הרדיו בעזה - ושמחה כאילו היא בבלומפילד. היא אותתה שהיא נשארה אוהדת, וזה כל כך משמח לשמוע שהתקופה הנוראית לא פגעה באהבה הזאת. היא לא הפסיקה להזכיר את חבריה ליציע ולחיים, התאומים גלי וזיו ברמן, שעדיין נמצאים שם. ההופעה של אמילי נתנה לנו רגעי חסד של הפוגה, אבל גם תזכורת שיש עוד אוהדים להציל. אתמול אמם טליה נבחרה להיות זו שמעניקה לשחקנים את צלחת האליפות. עם אמילי ביציע זה היה רגע מרגש, אבל לא שלם עד שבניה יחזרו בשלום.
לפני חודש, אוהדי מכבי התעלו על עצמם שוב. בדקה ה־59 מול מכבי נתניה, במשחק שיכול להכריע גורלות, המשחק עצר. האוהדים הניפו שלטים עם שמותיהם של האחים ברמן ועמרי מירן. אבל זה לא היה מעשה אגואיסטי, רק לאוהדים שלנו. הדקה ה־59 נבחרה כדי לסמל את כל החטופים שעוד שם (מאז שוחרר עידן אלכסנדר), גם אלה שאוהדים את מכבי חיפה והפועל ת"א. גם איתן הורן, אחיו של יאיר, אוהד הפועל באר־שבע. קיימת התקווה שאולי הם שומעים אותנו שם, ולא רק מדמיינים מהלכי כדורגל בראש. הם שומעים ויודעים – לא ויתרנו עליכם. המקום שלכם מחכה ביציע, בכל יציע. בבלומפילד, בסמי עופר, בטדי, בנתניה.
חגיגה עם חור בלב
סוגיית המחיר של עסקת חטופים מעוררת מחלוקת, לצערנו. ביציע כבר החליטו שהתשובה הנכונה היא "עכשיו, ובכל מחיר". איך אפשר שלא? חברים שלהם חסרים, הם חוגגים ניצחונות ואליפויות – ולא יודעים מה הגורל של חבריהם. מה הדבר הראשון שאתה בודק כשאתה מכיר מישהו חדש? איזו קבוצה הוא אוהד. ואם הוא אוהד מכבי ת"א, אז הוא שותף גורל. שמחתם ביחד גם כשלא ידעתם אחד על השני, ועכשיו אתה יודע שיש אוהדים בדיוק כמוך – שמחכים שמישהו יבוא להחזיר אותם הביתה. היציע הפך להיות המקום הבטוח ביותר לצעוק זאת בלי התנגדות. יש תחושה אמיתית של שותפות גורל, שלפעמים מהרהרים אם היא נעלמה אחרי 7 באוקטובר.
כל אליפות גורמת להתפוצצות של אושר גדול וחגיגה. בניצחונות גדולים במהלך העונה אתה יכול לחגוג – אבל מיד להיזכר שזה בסך הכל עוד שלוש נקודות. יש עוד עונה ארוכה, יש עוד מחזור, ועוד מחזור. קריית־שמונה בבית, בני ריינה בחוץ וארבע פעמים מכבי חיפה. אתה תמיד מסתכל על התמונה הגדולה יותר ומנתח את הטבלה לעומק כאילו זאת רכישת דירה. ובערב אחד הכל מתפרץ, הפעם יש לך חודש שלם של תחושת היי.
עד הפגרה התרוממות הרוח תורגש הפעם לזמן קצר יותר. כותבים את זה כל הזמן כמו מנטרה, היא כבר כמעט נשחקה: אבל שום שמחה לא תהיה שלמה כשהם שם. בכדורגל, אי־אפשר לברוח מזה. זאת האמת היחידה. אם לא נזכה לראות שוב את עמרי מירן, והתאומים גלי וזיו ברמן לא יחגגו איתנו את האליפות הבאה – אפשר לסגור את הכדורגל. כי אם הם לא יחזרו, כולם – החור בלב לא יתמלא לעולם. נמשיך לשחק, נמשיך לחגוג אליפות, אבל עם מועקה בלב. מועקה שלא תחלוף.
פורסם לראשונה: 01:30, 25.05.25
