טורנירי הקדם הלו-איפה-הגנה? חומה? שוער? למה-תמיד-בדקה-ה-45? – קדם מונדיאל לענייננו – הם קודם כל הזדמנות לבדוק אם ניצלנו את הזמן מאז הכישלון הקודם כדי לגבש שיטה ואיכויות. ואיך התקדמנו בחומר לעומת העולם.
אחח העולם. דברים מופלאים מתגלים בהתגלגלות טורנירים כאלה. למשל שנבחרות סנדלרים ודייגים, שפעם נהגו להמתין בהתרגשות לתום הרביעייה מאיתנו כדי להחליף חולצה עם אלי דסה, עשו זינוק בעלייה, והלו, איפה הם ואיפה אנחנו. לא לדאוג. במקרה של אסטוניה, שנבחרת ישראל תפגוש במוצ"ש (21:45) – זו שלא הצליחה לכבוש מולנו עד היום – לא נגלה פתאום מעצמה. השאלה היא אחרת: האם אנחנו הלכנו מספיק אחורה כדי להדביק את אסטוניה.
עצוב, אבל הכדורגל שלנו מתפרק לאיטו. כמו טרנטה שכל פעם נופלת ממנה עוד חתיכה. דלת, אגזוז, כאלה. נבחרות וקבוצות מאירופה לא מגיעות לפה. זרים לא ששים לשחק כאן, ואלה שבאים פחות איכותיים. משחק רבע גמר הגביע לא קורה. ליגה א' צפון לא קורית. משחק ליגת על מתפוצץ. כרוניקות של עולם שלישי. של מקומות שנתפסים בהם קופי מקוק במרפסת. פלא שלא משנה כמה מגדילים את מספר המשתתפים בטורנירים בינלאומיים, אנחנו תמיד במרחק ביטחון בחוץ?
ולצד זה, באופן מנותק מהמציאות, ישנם התקווה, האמונה והחישובים שמלווים כל תחילת טורניר כזה. שום כאפה שחטפנו ב-55 השנים האחרונות, וחטפנו, לא הורידה לנו מחלום המונדיאל. ההפך, המקום הרגשי של הכדורגל בחיינו – לאור הכאוס סביבנו – גדל. הביקוש לגאווה לאומית מאמיר. אפילו אלי שרעבי היקר גויס. שלוש אפס מחר על אסטוניה, ותראו ישראלים נוצצי עיניים מסתובבים ברחוב עם טבלת הבית שבה אולי נהיה זמנית במונדיאל.
נבחרת או אוסף שחקנים?
שאלת המפתח היא לא לגבי אסטוניה אלא לגבינו: האם נפגוש מחר – ובשלישי מול נורווגיה – נבחרת לאומית או אוסף שחקנים כמו בטורניר הקודם.
תקופת החסד מוצתה עד תום מבחינתו של המאמן רן בן שמעון. ליגת האומות הייתה טורניר און דה האוס. אף אחד לא פינטז שנעקוף את בלגיה, צרפת ואיטליה. המאמן קיבל הזדמנות לבנייה. להתחדשות. ובאמת, רב"ש ניסה אחרת. לקראת הסוף אפילו העז ושם בצד שיקולים שהם לא כדורגל (הזימונים של ירדן שועה, דיא סבע ודין דוד). ובכל זאת, איכשהו יצאנו עם תחושה שבוזבז טורניר. בין תחלופת השיטות והשחקנים הסיטונית – כאילו אנחנו בסאבוויי של ניו-יורק - לא נמצאה נוסחה. לא הגנה. לא ה-בלמים. לא ה-מספר תשע לרוץ איתו. ובעיקר-בעיקר לא בעל בית. מוחמד אבו־פאני היה הכי קרוב לתואר. אולי גם מחמוד ג'אבר. חוץ מזה, הכל ליד.
בלית ברירה, החל ממחר החיפושים של בן שמעון יתחדשו מאותה נקודה שבה הופסקו.
האם אוסקר התבגר?
לא אופטימלי, האמת. מסוכן בחוץ. הארלינגים הולאנדים מסתובבים שם. כאלה שאוכלים ברזלים ופיקות של ברכיים. אתה לא יכול להתחיל לחפש את דרכך מולם. זה עלול להיגמר ברז שלמה לא נרדם בלילה. או מבקש שישאירו לו אור דלוק.
נבחרת ישראל שאחרי עידן זהבי תמשיך לשאול את עצמה אם מנור סולומון, מעבר לכדורגל גדול, יכול להפוך להיות ההוא שסוחף אחריו; או אם אוסקר גלוך התבגר סוף-סוף מהטעויות שעולות לנו בדופק מואץ. הצרות הלאומיות לא מאפשרות לו להמשיך להיות ילד יותר; או איך מייצרים, יש מהרבה אין, התחלה של מנהיג גם לחוליה הדפנסיבית סטייל טל בן חיים של פעם.
הקבוצות הישראליות הגדולות (מלבד באר-שבע), שבולטות בהיעדר איכות ויציבות ובהגנות רעועות - מסדרות השנה אתגר לנבחרת.
לזכות בן שמעון, ובניגוד למאמני נבחרת שאיכשהו התמידו בלבאס, יאמר שהסגל שלו – להוציא את סבע ומיגל ויטור הפצועים ואת גבי קניקובסקי שלא זומן – כולל את הישראלים החמים שהם גם יציבים. מירין לוי דרך שועה, דן ביטון ואפילו גיא מזרחי.
רק שלא בטוח שמה שפורח אצלנו בביצה יספיק מול העולם שנוסע קדימה, לא רברס.
ככה או ככה, זה הזמן של בן שמעון לעבור לשלב התשובות. לבשורה. להעז מהמשחק הראשון, לא מהאחרון כמו נגד בלגיה. אחרת מה הוא שונה מאלף המאמנים שעברו פה ולא שינו?
יאללה הנהג רב"ש, תפוס שליטה על הטרנטה, בחר שלד יציב לרוץ איתו, בחר את התשע שלך, יצב מאחור, עלה על האוטוסטרדה לכיוון המונדיאל. וגם אם בדרך נופלים מראה, גג, כאלה, סע. אל תעצור. זה אנחנו.
פורסם לראשונה: 01:30, 21.03.25
