בסוף, זה הגיע. כואב, מהדהד, מטלטל אבל ראינו את זה מגיע. ההפסד, סליחה, התבוסה המשפילה בדרבי הייתה בבחינת הסערה המושלמת שבסופה מישהו היה חייב לעוף. ברק בכר היה המועמד הראשון. אתה הראש, אתה אשם. בשלב הזה של העונה, גם עם חומר שחקנים בעייתי (שנרכש בסכומים מופרעים, באישור בכר) מכבי חיפה לא יכולה להיראות כל כך אבודה ומופקרת. המאמן איבד שליטה על הקבוצה שלו, השחקנים לא מגיבים לו כמו שהוא התרגל בעבר ומכבי חיפה שלו הציגה סף שבירה של ביצה בדוכן שקשוקה.
וכולם רואים את זה. הלכה ההרתעה ונגמר הפחד, ולא משנה אם זו הפועל באר-שבע שנקלעת מולה לפיגור 3:0 או הפועל חיפה הצנועה שראתה את הגביר יענקל'ה שולף את פנקס הצ'קים וגוזל ממנה את החלוץ שכבש עבורה את כל השערים. תשחיל גול ראשון ותראה את הפאסון מתפרק.
האפקט שלא עבד
ברק בכר לא שכח לאמן כדורגל, זה ברור. האיש הצעיר הביא איתו בשורה, לקח שש אליפויות עוד לפני שחגג יום הולדת 44 והוכיח שהוא יודע את העבודה. נכון, הוא לא שכח, אבל הוא התבלבל, תעה בדרך, טעה בהחלטות ונכנס לסחרור שהוא לא מצליח לצאת ממנו. אתם מדמיינים את בכר של לפני שנתיים מאבד יתרון של שלושה שערים בכזו שלומיאליות? משהו עובר עליו ואת התשובה לא בטוח שנמצא במערכי השיעורים של קורס המאמנים בווינגייט.
אולי הכישלון בכוכב האדום בלגרד סדק אצלו משהו בביטחון. אולי להפך: הוא חזר לליגה הישראלית כמי שזה קצת קטן עליו והיה משוכנע שעצם חזרתו למכבי חיפה תייצר אפקט מעצים מספיק כדי לקחת אליפות. בפועל לא באמת משנה הסיבה. מכבי חיפה של בכר לא באמת הייתה חלק ממאבק האליפות והיא יצאה רשמית מהמרוץ בשלב מוקדם של העונה.
כל מאמן אחר עם מספרים כאלה וכדורגל כזה היה חוטף ביקורות הרבה יותר חריפות וכנראה נחתך כבר מזמן. בכר הרוויח בצדק את הסבלנות של הבעלים, האוהדים וחלק גדול מהתקשורת. הסבלנות הזו התנפצה אתמול בדרבי. בצדק? יש מי שיטען שבמקום לגזול מהפועל חיפה את גיא מלמד בינואר, היה עדיף ליענקל'ה להפנות את המבט מעבר לקווים ולקחת את רוני לוי.
דרושה: כריזמה
בשבועות האחרונים נראה היה שבכר מגיע לריאיונות לפני ואחרי משחקים במוד נפשי שונה. אולי זה רק בראש שלי, אבל מדי פעם הוא השתדל להגניב חיוך זעיר בזווית הפה, מנסה להקליל, אולי להקטין את מימדי הפיאסקו. לשדר לסביבה ביטחון, גם אם מזויף, בבחינת "פייק איט אנטיל יו מייק איט". זה לא עבד. ראו את הזיוף, את הלחץ. כאמור, גם שחקני היריבה ראו. לפי ההפקרות בדרבי אתמול – גם השחקנים שלו ראו.
בכר הוא מאמן מקצוען, יסודי, חרוץ שידע לקחת שלוש אליפויות עם באר-שבע, להוביל אותה לקמפיין אירופי מדהים, לקחת עוד שלוש אליפויות עם מכבי חיפה ולהוביל אותה לשלב הבתים בליגת האלופות. מעולם לא הייתי בחדר הלבשה שלו, אבל התוצאות מעידות שהשקט הנפשי של בכר עוזר לקבוצות ולשחקנים שלו. מה שעבורנו בתקשורת נראה כמו התנהלות יבשושית נעדרת צבע, הביא בסופו של דבר שש אליפויות.
במשבר שנקלעה אליו מכבי חיפה העונה נראה היה שההתנהלות הזו לא מספיקה. בואו נודה, בכר נראה כמו טיפוס הגון, ישר ונחמד בדרך כלל, אבל כריזמטי הוא לא. פתאום, כשלא הולך, כשצריך להפעיל כישורים אחרים, תכונות אחרות שכוללות יחסי אנוש שלא מבוססים רק על ידע וטקטיקה – בכר הלך לאיבוד. זה קרה לו גם בהפועל באר-שבע וגם בכוכב האדום בלגרד.
מעניין על מי יהמר יענקלה שחר הפעם.
3 צפייה בגלריה
אחרי הכל, אפשר היה לנהוג בו ביותר כבוד. בכר עם יעקב שחר והמנכ"ל איציק עובדיה
(צילום: עוז מועלם)
כפיות טובה
ואחרי כל זה, חייבים לומר: יש משהו כפוי טובה ביחס לבכר, הן מצד האוהדים והן מצד הבעלים. לא משנה מה בדיוק קרה העונה, עד כמה הכישלון גדול – והוא עצום - המאמן הרוויח ביושר את הזכות לסיים את העונה הנוכחית. לא כך נוהגים במי שהחזיר את מכבי חיפה לבמה המרכזית אחרי עשור שחון, הוביל אותה לאליפויות מרגשות והעניק לאוהדיה חוויות שהם לא ישכחו בליגת האלופות. העונה הזו גמורה, הגיע לבכר לעמוד על הקווים בשלושת מחזורי הסיום ולהיפרד עם טעם שונה מאשר התבוסה הגדולה בדרבי.
