20 חודשים בדיוק אחרי השבת ההיא, ושבע דקות אחרי שגל לייבוביץ', שבימים כתיקונם שופט משחקי עונה, שרק לפתיחת משחק הגמר של טורניר שער הנגב, כבשו שועלי כפר עזה את השער הראשון לרשת של הפועל מפלסים. את מעט האבוקות שאוהדי כפר עזה לא השליכו בשריקת הפתיחה, הם השליכו עכשיו. תשעה ימים אחרי גמר גביע המדינה, זה היה מעל ומעבר לכל ספק משחק הכדורגל החשוב ביותר ששוחק בישראל בשבוע האחרון.
זה הקלאסיקו של המועצה, ואם בעולם לא היו צרות גדולות יותר, את מערכת היחסים בין הקבוצות אפשר היה להגדיר כיריבות. בין הקיבוצים מפרידים 2.5-3 קילומטר אוויריים, תלוי את מי ששואלים, אבל כולם יסכימו שמדובר בדרבי של 232. היות וישנן צרות גדולות יותר, בראשן 55 החטופים שעדיין נמצאים בעזה (וביניהם גלי וזיוי ברמן, תושבי כפר עזה, ועמרי מירן מנחל עוז), נעדן ונאמר שהן יריבות ספורטיביות.
היום הפרידו ביניהן צבעי החולצות ולא הרבה מעבר. רובם המוחלט של הדברים היו משותפים - מהמילים שקראו הקפטנים של שתי הקבוצות לפני תחילת המשחק, עבור בשאיפת החזרה לשפיות שהגמר של הטורניר הוא ממייצגיו המובהקים, ועד לתור המתארך בסמוך לדוכן שמכר צ׳וריסו עם רוטב צ׳ימיצ׳ורי. זה הפלאפל של שער הנגב, מריכוזי הארגנטינאים הגדולים ביותר מחוץ לדרום אמריקה.
אצטדיון השום בכניסה לקיבוץ דורות הוא וומבלי של שער הנגב, המקום שאירח בשבועות האחרונים את הטורניר הראשון שמתקיים במועצה מאז השבת השחורה. 11 קבוצות, המייצגות את עשרת הקיבוצים והמושב של המועצה, שאפו להגיע לכאן, אבל רק כפר עזה ומפלסים הצליחו. התפאורה נראית בדיוק כמו אפשר לדמיין סט של כדורגל קיבוצי. מתנפחים בסמוך לדגל הקרן לרווחת הילדים הרבים; מערום קוביות חציר ועצים המטילים צל על דשא ירוק מנוקד כתמים כחולים זכר לרימוני העשן שהושלכו בחינניות, דוגמה לעסק שהיחס אליו הוא לעתים רציני מדי ולפעמים הומוריסטי מספיק. בארצות הברית יש עיירות רבות שכוכבי הספורט שלהם הם תיכוניסטים שדבר תהילתם לא יוודע לעולם לאיש מחוץ למחוז שלהם, אך זה לא אומר שהם אינם גיבורים. הדבר נכון, בהשאלה, גם לגיא משורר שכבש את השער המכריע. הוא לא יכול היה להסתובב בצרכנייה בלי שילדים יבקשו ממנו חתימה, אילו רק היה גר בכפר עזה. הוא נמצא כאן מתוקף היותו הנכד של אחד ממקימי הקיבוץ, חלק ממדיניות פתיחת שערים שמאפשרת גם לקרובי משפחה של התושבים להשתתף.
הכדורגל - כמו משחק ליגה לאומית עם סנדלים וכובע טמבל. נאמר בעדינות שזה זה לא המקום למצוא בו את ה-10 הבא של ישראל, אבל שחקני נשמה יש כאן למכביר. מפלסים, בחולצות כמו נבחרת ארגנטינה, נראים כמו שהיתה נראית הנבחרת של האחרונה בשנות ה-80 אם ההורים של דייגו מראדונה לא היו נפגשים. שוער ועשרה גרזנים.
כפר עזה איכותית יותר, ויתרון 0:3 בסיום המחצית הראשונה לא היה מקפח אותה, אך היעדר רגל מסיימת השאיר את המשחק פתוח עד לרגעים האחרונים בהחלט. החמצות של מפלסים בדקות הסיום מנעו דרמה גדולה, אך מי צריך דרמות בחיים. זה ההפך מדרמות שאנחנו צריכים. בדקה ה-55, כמספר החטופים שעדיין ברצועה, נעצר המשחק לדקה של מחיאות כפיים וקריאה משותפת להחזרתם. עד אז אין באמת מנצחים. כולם מפסידים
