יוסי אבוקסיס גועש אמוציות. זה יפה מהצד. קופץ כנשוך נחש. מנופף לשופט, לשחקנים. ספרינט לאורך הקווים.
וכל תגובה פרייסלס. את ה-2:2 המאכזב עם מ.ס אשדוד הוא מקנח בתנועת ביטול עם היד; את ה־0:2 על בני ריינה מסכם בתנועת ניצחון, מופגנת גם.
ואתה מסתכל עליו, בקיטור שמשתחרר ברגעים שזה מצליח, ומבין שיש פה מישהו עם משקל על הכתפיים. סמיטריילר על הכתפיים. מישהו שנאבק בשדים בתוכו וסביבו: העונה החשוכה הקודמת, החלטות שקיבל, הדרך שבה זיגזג לאורך השנים בין קבוצות ואוהדים.
הוא לא ילד. ומבין שיש יותר מדי שמחכים בסבלנות כדי לראות אותו צולל עם עוד קבוצה. אתם יודעים, הידידים מבית"ר ירושלים שנטש בעונה שעברה לטובת הפועל ת"א; או הידידים מהפועל, שעם הקבוצה שלהם לא בדיוק עשה חיל לפני שפוטר.
הנסיבות הזניקו את אבוקסיס אל משימת הצלה במכבי נתניה. אבל לא פחות, לקריירה שלו. ביעד הראשוני אבוקסיס עומד. המצב יציב. הקבוצה פקחה עיניים. נושמת בכוחות עצמה.
אם קודם, בעידן מרקו בלבול, ההגנה הייתה בלתי נסבלת, וספגה בממוצע שני שערים במשחק – ממוצע הספיגה בימי אבוקסיס עומד על שער וחצי; אם קודם, ימי בלבול, התקפת נתניה עמדה מדי, נראתה חסרת רעיונות מדי, נתקעה על ממוצע של שער למשחק – אצל אבוקסיס הממוצע עומד על שניים. לא צריך הרבה מעבר למספרים הדרמטיים האלה כדי להבין איך מניצחון אחד בשמונה משחקים אצל בלבול, נתניה זינקה לשלושה בשישה משחקים.
רק שיש פער בין הסטטיסטיקה למה שרואים בעיניים. נתניה לא נראית טוב. אפילו לא קרוב. הניצחונות של אבוקסיס מגיעים בייסורים. אתה מזיע איתו. רב עם השופט על כל אאוט איתו. מנופף ידיים איתו. אחרי משחק של נתניה אתה מרגיש מרוקן ומוכרח לשים את הראש לשעה על כרית.
קל לברוח אל הסברים מנטליים. להגיד שאבוקסיס אולי לא הביא כדורגל גדול – נחכה לחיזוק בינואר בשביל זה – אבל בינתיים יצר חוסן, ביטחון, כאלה. רק שגם זה לא עומד במבחן מה שרואים בעיניים. נתניה הססנית. לפעמים מפוחדת. כשהיא עולה ליתרון, אתה יכול להרגיש את הרגליים הרועדות של השחקנים דרך הטלוויזיה. מנדנדות את המזנון, את הוואזה. ובאוויר עומדת תחושה שלא משנה כמה נתניה תוביל, כלום לא גמור. אפילו שני שערי יתרון על הפועל ירושלים או על אשדוד צפויים להתברר כחסרי משמעות.
ובכל זאת, יש משהו אחד שכן קרה. נתניה נראית פתאום קבוצה. זה כבר לא רק פרדי וארגס רץ קדימה, בתקווה שהאחרים יצטרפו. זה חבורה שרצה. גם אם יש חורים באמונה ובהגנה.כדי לפנטז על ניצחון שלישי רצוף, אבוקסיס יצטרך לנצח מאמן שכמוהו ייאבק גם בשביל המוניטין של עצמו.
ברק בכר נחת במכבי חיפה על תקן הבן האובד שבא להחזיר עטרה ליושנה. זנח הצעה מהנבחרת, השאיר את חו"ל מאחוריו, התקבל כגיבור. רק שהמעמד שלו נשחק ככל שהעונה מתקדמת. וסביבו נשמעות יותר ויותר לחישות שאולי, מי יודע, אבד הקסם.
בחמשת המשחקים האחרונים חיפה ניצחה רק פעמיים. ובכלל, קבוצה שמתחילת העונה לא מצליחה לחבר יותר משני ניצחונות רצופים, לא יכולה להרשות לעצמה לדבר על אליפות. בטח לא אחרי האפס־אפס האחרון, והלא לא־מייצג, נגד טבריה.
משני צידי המגרש יעמדו זה מול זה שני כרישים, לא ילדים, שיש להם על מה להילחם. בקבוצתי, ולא פחות באישי.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.12.24
