עד אמש עוד אפשר היה, אם ממש היו רוצים ומתאמצים, להלבין את העונה הכושלת של מכבי חיפה - לגלות הבנה לכך שיש ימים ועונות רעות במשרד ולזכור חסד נעורים לגל אלברמן וברק בכר, שכבר עשו דבר אחד או שניים (או שלוש אליפויות) ביחד, ולהבין שהידיים שלהם בנו יותר דברים מאשר הרסו. המאזן מול הגדולות - הפסדים בלי סוף, אובדן יתרון 0:3 בטרנר וניצחון אחד על בית״ר ירושלים כשכבר לאף אחד לא אכפת - מביך, אבל גם צורת ביטוי מקובלת לממדי הפיאסקו. אם מכבי חיפה לא טובה, הגיוני שלא תהווה יריב לקבוצות שכן טובות.
ואז הגיע הדרבי, ולאחריו אין עוד סיבה להלבין את הכישלון. אי־אפשר, אז חבל על המאמץ. על משחקים מהסוג הזה נהוג לומר שלאחריהם אין מחר. זה לא נכון. זה היה משחק שלאחריו אין אתמול - מה שהיה לא יכול עוד להיות. זה היה יומה האחרון של מכבי חיפה כמו שאנחנו מכירים אותה אם תרצה או לא, אז מוטב שתרצה. ככל שתקדים לרצות, כך ייטב לה.
מכבי חיפה יכולה לבחור עכשיו מה היא משנה, אם אומרת שלום לאלברמן או דווקא לבכר ואולי לשניהם, אבל משהו משתנה. אחרת היא מכחישת מציאות. הנפילות עם הזרים, עייפות החומר, אובדן הדרך, הזיגזג במדיניות ממסאי דגו לבכר שלא הוכיח את עצמו - הכל היה נכון גם אם מכבי חיפה הייתה מנצחת 1:5 בדרבי ולא מפסידה בתוצאה הזו, אבל כמו שיודע כל גמל - הגב שלו היה בסדר אלמלא קש אחד. להגיע למסקנה על סמך משחק בודד זו לא רדידות ולא קפריזיות. עצם העובדה שמכבי חיפה הזאת מסוגלת לייצר מתוכה תבוסה שכזאת מוכיחה את ממדי השפל ואובדן הדרך. אפשר לא להצליח, אי־אפשר להיכשל ככה. החמישייה הזאת היא הדבר הכי רע והכי טוב שהפועל חיפה עשתה ליריבה הגדולה שלה. הכי רע ברור למה. הכי טוב כי היא שמה את מכבי חיפה מול ראי שספק אם הייתה מביטה בו מרצונה החופשי.
מראה מראה שעל הקיר, היא תשאל עכשיו, מי הכי אשם בעיר? והתשובה תהיה, ככל הנראה, בכר. בחודש מאי, קבוצת כדורגל היא לא תוצר של המנהל המקצועי שלה אלא של המאמן שלה. בכר הוא זה שתפקידו לעצב מוצר ראוי מחומרים שאולי היו יכולים להיות טובים יותר אבל עוד יותר בטוח שלא יכולים היו להיות רעים כל כך. כך או אחרת, ואחרי שמכבי חיפה תסיים להתבונן, את המראה הזאת יתלו על הקיר בקריית חיים, ליד צלחת האליפות מ־1999.
פורסם לראשונה: 01:30, 04.05.25
