פיילוט
טוב, תודה שהסכמתם לפגוש אותי. יש לי סדרה מדהימה למכור לכם, אבל היא קצת מופרעת, אז תהיו סבלניים איתי. קוראים לה: "הטורבו".
זה כאילו על שחקן NBA, אבל הוא גם גיבור־על, והוא עובר כל מיני מבחנים ואתגרים כדי להפוך לסופרסטאר. בסצנה הראשונה הוא כבר עם ניסיון של כמה שנים במקום קטן, כזה שאין סיכוי להתפתח בו, ואז באמצע הקיץ פתאום מעבירים אותו באמצע הלילה לעיר אחרת בצד השני של ארה"ב להתחיל הכל מחדש. רואים אותו המום, אורז את הבית, נוחת שם, מכיר אנשים חדשים, ונותנים לו אתגר להראות את הכוחות המיוחדים שלו בסביבה שלא הכיר.
4 צפייה בגלריה
מראה יכולות שמעולם לא הציג בעבר. אבדיה
(צילום: Kevin C. Cox / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
יש על מה לדבר? מעולה, אז אני אספר לכם איך אני רואה את כל העונה.
פרק 1: הקריפטונייט
זה הכי גרוע שיש בהתחלה. אני עוד לא סגור על השם, כרגע אני רץ עם דני אבל אני פתוח לשנות אם תרצו. אז הדני הזה מנסה להתאקלם אצל הבלייזרס, אבל חוסר הביטחון אוכל אותו. זה הקריפטונייט שלו, כמו סופרמן – בכל פעם שהוא כבר מצליח להתבסס, משהו כאילו עוצר אותו. דני מקבל ישר קרדיט ומקום בחמישייה, אבל הקהל והתקשורת לא רואים תמורה. עד כמה זה רע? נגיד ב־11 המשחקים הראשונים שאנחנו מראים הוא קולע 6 מ־35 משלוש, והקבוצה לא מפסיקה להפסיד, ובסוף הפרק פורטלנד חוטפת 45 הפרש מממפיס ודני נשאר רוב המשחק על הספסל ומסיים בלי נקודות.
פרק 2: הנבל
כל גיבור צריך אויב טוב, נבל. אנחנו מראים קצת פלאשבקים מהעבר של ג'ורדן פול וקייל קוזמה מוושינגטון, שהיו כאילו חברים של דני אבל בעצם הרסו לו ולקבוצה, ואז חותכים חזרה להווה. לאויב הזה נקרא ג'רמי גרנט. הוא בחור מאוד נחמד, יש לו יכולת קליעה מעולה, אבל שדה הכוח שלו חזק מדי מכדי שדני יצליח לפרוץ. פעם, לפני שנים, פורטלנד חשבה שהוא יהיה גיבור העל שלה ונתנה לו חוזה שמסנדל אותה בטווח הארוך. אז אי־אפשר לגעת בו, ובינתיים דני יורד לספסל ולא מצליח לחזור לחמישייה כי גרנט תקוע שם. זה טוב, לא? כאילו, דני מתחיל להתאושש ומשחק טוב יותר, אבל המחסום הזה מפריע לו.
פרק 3: העוזר
היו לדני מלא קשיים בפרקים הראשונים, כי אני רוצה לתת עומק לאתגר שלו, אבל לקראת סוף הפרק הקודם כבר רואים התקדמות, ועכשיו אני מכניס עוד דמות מעולה וקלאסית. כי כמו שכל גיבור צריך אויב, הוא גם צריך עוזר עוצמתי שיקדם אותו למטרה. וזה מישהו שבא משום מקום, בחור בלגי, בואו, זו לא מדינת כדורסל גדולה אז התאימה לי בתסריט, עם ניסיון של שנה בליגה, מישהו שלקחו בכלל במקום ה־52 ולא ייחסו לו חשיבות, ופתאום הוא מתעצם. אני קורא לו טומאני קמארה, שחקן שאף אחד בליגה לא שם עליו ואז התברר שיש לו חוש נדיר לעמוד בדיוק במקום הנכון כדי ליירט כל מסירה של היריב, לחסום זריקות ובעיקר לסחוט עבירות תוקף. לא סתם, אלא להיות ראשון בליגה בזה. וברגע שדני מקבל לצידו מומחה הגנה ברמה הכי גבוהה, שמוריד ממנו את הלחץ הזה שהרגיש בוושינגטון, הוא והקבוצה מבינים את הייעוד שלהם.
פרק 4: התפנית
הכל נפתח לדני, ובעיקר הוא מוצא פתרונות בהתקפה. בפרקים הקודמים אני מדבר קצת על ההתברגות שלו בחלק העליון של הליגה בסחיטת עבירות והליכה לקו, בזכות השימוש במהירות ויכולת הובלת הכדור החריגות למישהו בגודל שלו, אבל הוא בונה על הבסיס הזה כדי להשיג יותר: האחוזים משלוש מזנקים עד לרמה של 45.7 במארס, התנועה של עצירה באמצע החדירה כדי לבלבל את השומר הופכת לאפקטיבית, וההתאמה היפה מכולם היא בנוגע לכניסה לסל מצד שמאל שתמיד הקשתה עליו – הוא פשוט מתחיל לעשות את זה באלגנטיות עם חיתוך לשמאל וסיומת ביד ימין, שמשדרגת את ארגז הכלים שלו. השילוב בין הפציעה של "הנבל" גרנט לתוצאות של פורטלנד עם אבדיה בחמישייה הופך את הבלייזרס – שזה שם אדיר לקבוצת גיבורים – לאחד המועדונים החמים בליגה, בטופ של ההגנה, עם מחשבות על כניסה מפתיעה לפלייאין.
פרק הסיום
אני מכניס קצת אירוניה בתוך החלק הכי שמח – כי דני הופך לאחד הכדורסלנים הטובים ב־NBA מבחינת מספרים בישורת האחרונה, עם נתונים סטטיסטיים קיצוניים שרק השמות הגדולים ביותר, אלה שכבר קיבלו סדרות וסרטים משלהם, השיגו בעבר, אבל הוא עושה את זה אחרי פגרת האולסטאר, כך שבעונה הזו הוא כבר לא יכול להיבחר למשחק גיבורי העל המובילים. המקום שאליו הוא שייך.
ועדיין, וגם בלי מקום בפלייאין, הפרק הזה הוא כולו הפי־אנד. דני משיג בחודש האחרון את שני הטריפל־דאבלים הראשונים בקריירה שלו, קולע 30 נקודות או יותר בשבעה משחקים ומתבסס כשחקן הטוב ביותר בקבוצה שאליה הגיע רק לפני כמה חודשים, התחיל בה רע, ומצא את מקומו בתוך סגל של שחקנים שכבר עברו לא מעט יחד. הוא מראה יכולות שמעולם לא הציג בעבר: כפי שהתרומה שלו לעומת החוזה הנוח היא יוצאת דופן ביעילותה, כך גם הדרך שלו להשיג מספר גבוה של נקודות בעקביות מבלי לקחת את כמות הזריקות הגדולה של חלק מחבריו. הוא גם מוכיח שהוא יכול לעשות את זה מבלי שנתח רציני מהנקודות יגיע מהקו. הג'נרל מנג'ר ג'ו קרונין, שהיה אחראי לעסקה, מקבל חוזה חדש, וכך גם המאמן צ'ונסי בילאפס שנתן לדני לעוף.
מסיימים במוזיקה הרואית ושמחה, בזמן שדני מוחא כפיים מהספסל – ממש בסוף, כשהקבוצה מחליטה שהיא לא רוצה לנצח כדי לשפר סיכויים בדראפט, היא לא נותנת לשחקן שלא מוכן להפסיד לשחק.
פריביו
יש לי גם רעיונות לעונה הבאה, אם תרצו לדבר על זה. אני רוצה להראות את דני מתמודד עם עוד בעיות שצצו גם בימים היפים: הירידה באפקטיביות שלו בדקות הסיום של משחקים, עם אחוזים נמוכים ויותר מדי איבודים. יש לו גם קטע מעניין שהכנסתי, שרוב החדירות לסל הן הרפתקה ולפעמים הכדור קצת מתנדנד לו בידיים, חצי בורח, והצופה עוצר את הנשימה כי אי־אפשר לדעת לאן זה הולך. יש לי עוד תוכניות לתסריט: הוא יצטרך בפעם הראשונה להתמודד עם ציפיות מטורפות, לא רק ביחס לעצמו אלא גם בנוגע לשיפור בתוצאות של הקבוצה, ויהיו הרבה יותר סצנות מתוחות עם בחור בשם שיידון שארפ, שמיועד להיות הפנים של המועדון ומתמודד עם שדים משלו.
יש לדני מנהג לבצע את התנועה של המתאבק ג'ון סינה אחרי מהלכים של סל ועבירה, יד שעוברת על הפנים ואומרת "אתם לא יכולים לראות אותי". אבל זה בדיוק העניין – עכשיו כולם רואים אותו, אף אחד לא יכול להתעלם או לשכוח ממנו. זה המוטיב שאני רוצה לרוץ איתו.
אה, באמת? אתם מוותרים? חבל, דווקא חשבתי שהפגישה הלכה טוב. אבל אני לא יכול להאשים אתכם – הגזמתי קצת עם התסריט הזה. זה באמת מופרך מדי להאמין שמשהו כזה יכול לקרות בתוך עונה אחת.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.04.25
