"הו, מה נאה הוא הבוקר". נעמי שמר תירגמה נפלא את שיר הפתיחה של "אוקלהומה!", אבל למרות שמדובר באחד ממחזות הזמן החשובים והמצליחים בהיסטוריה, בישראל הוא לא תפס כמו אחרים והשיר הזה נותר בודד בעברית. זה שואו מאוד אמריקאי, פחות נגיש למי שלא חי את הרקע התרבותי הזה. קאובויז וחוואים מזמרים ומרקדים בזמן סכסוך קרקעות בתחילת המאה ה־20 – זה לא אנחנו.
אבל במידה רבה, זו עדיין אוקלהומה – לפחות מבחינת התפישה בארה"ב. מדינה מיושנת בעלת קצב איטי בלב אמריקה, כארבעה מיליון אנשים במרחבים הדרומיים היפהפיים, יערות, כפרים וחקלאים. קווין דוראנט, ששיחק באוקלהומה סיטי בתחילת הקריירה, אמר לעיתונאי שראיין אותו: "אחי, אני גר מול חווה".
אוקלהומה סיטי, העיר הגדולה, אינה אטרקטיבית כמו המטרופולינים בחופים המערבי והמזרחי, אבל עם העלייה שלשום (חמישי) לפנות בוקר לגמר ה־NBA, הת'אנדר מיצבו את עצמם כתו התקן החדש בכדורסל. הקבוצה המקצוענית היחידה באוקלהומה הגאה וחולת הספורט, מדינה שדוחפת בקביעות קבוצות קולג'ים מעולות להצלחה, גורמת לאוהדים שבניו־יורק ובלוס־אנג'לס שמסתכלים עליהם בזלזול להרגיש שהם סוף־סוף על גג העולם
למדו מהניסיון הראשון
זה כבר היה קרוב פעם, ובדיוק באותו קו מחשבה של בנייה נכונה. שרשרת בחירות אדירות בדראפט קיבצה יחד בת'אנדר את דוראנט, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן הצעירים, שבעזרת שחקני רוטציה מצוינים טסו עד לגמר הפלייאוף ב־2012 – ונכנעו לגלקטיקוס של לברון ג'יימס ממיאמי. הניסיון החזיק עוד מספר שנים, אך התפרק. הקבוצה לא הייתה עמוקה מספיק.
ב־2020 הם חזרו למסלול עם המינוי של מארק דייגנולט למאמן. לא רק שהוא זכה לסבלנות והתאים מקצועית לסגל, אלא שהג'נרל־מנג'ר סם פרסטי עבד בטירוף על אגירת בחירות דראפט טובות, ולאט־לאט מימש אותן, כשכל שחקן שהצטרף היה פגיעה מדויקת. עזבו את גאונות הטרייד שהביא את שיי גילג'ס־אלכסנדר לקבוצה במקום פול ג'ורג' שהלך לקליפרס והפך השנה למלך הסלים ול־MVP של הליגה – זה לקחת הימור על העצמות והשרירים של צ'ט הולמגרן הענק למרות מבנה גופו, לתת מקום לשחקנים שנפלטו ממקומות אחרים בלי להשפיע, להחתים את מכונת ההגנה לו דורט כשחקן חופשי אחרי שלא נבחר בדראפט, לזהות במקום ה־12 את הפוטנציאל של ג'יילן וויליאמס ולפתח אותו לאולסטאר. אין משהו שהקבוצה טעתה בו.
שלושה קווי הגנה
את מה שנוצר מכך אפשר היה לראות בגמר המערב, 1:4 על מינסוטה. אוקלהומה קיבלה בראש במשחק השלישי, כי היא חלמה והוולבס התנפלו מוקדם בדחיפת הקהל הביתי, אבל שאר הסדרה הייתה כולה ת'אנדר.
המשחק האחרון, 94:124, הוא זה שהקפיץ את רמת ההתלהבות מאוקלהומה לגבהים חדשים. במחצית הראשונה זה היה מבהיל, מעבר ליכולת ההתפקית הגבוהה: לא רק שמינסוטה לא הצליחה לקלוע, אלא בקושי הגיעה לזריקות. קו ההגנה הראשון והגבוה לחץ על הכדור וניסה ליירט מסירות רוחב; קו ההגנה השני נטפל לשחקנים עם הגב לסל ויצר חטיפות בזכות תנועה זריזה וידיים מהירות; מי שהגיע עד לסל, קיבל בלוק מהולמגרן. כדורסל קבוצתי כל כך יפה ויעיל לא נראה מאז האליפויות של סן־אנטוניו – שבשלוש מהן, פרסטי היה עוזר הג'נרל־מנג'ר שם ולמד הכל.
אבל הקטע המשמעותי ביותר הוא זה: הליגה האיכותית מתמיד מציגה כבר זמן רב אלופה חדשה מדי עונה. כל הקבוצות הללו מיצו ב־100 אחוז את הפוטנציאל בעונת הזכייה בתקווה להמשכיות. אוקלהומה עוד לא אלופה, מחכה ליריבה מהמזרח, אבל היא היחידה מבין כל קבוצות הצמרת בעשור האחרון, אולי אפילו יותר, שגם משחקת הכי טוב בפער גדול, וגם משאירה ללא הרף את התחושה שאפילו לא גירדה את קצה הפוטנציאל שלה והיא מסוגלת אפילו להשתפר.
הו, מה נאים הם הלילות.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.05.25
