זו מתנת הפרידה של דשאן?
בסוף הקריירה שלו, אפשר להניח שקיליאן אמבאפה יהיה עמוק בשיחה סביב שאלת החלוץ הגדול בכל הזמנים. הוא עדיין צריך לטפח את הרזומה ברמת המועדונים, אבל בכל הקשור לנבחרת ולהופעות בגביע העולם, הוא כבר נמצא שם. עכשיו אפשר רק לדמיין את ההילה שהייתה נוצרת סביבו בגיל 23, אם לפני ארבע שנים היה מוביל את צרפת לזכייה שנייה ברציפות. הוא היה כל כך קרוב, הכי קרוב שמישהו היה מאז 1962, אבל לפנדלים וללאו מסי הייתה דעה שונה בנושא.
שברון הלב של צרפת בקטאר קיבל תוספת משמעות, בדיוק משום שהיא ניסתה לעשות את הדבר הקשה ביותר שקיים בספורט ברמה הגבוהה ביותר שלו, ובמיוחד בגביע העולם בכדורגל: להגן על התואר. הבק־טו־בק הנחשק, זה שמפריד אלופות רגילות מכאלה ששמן נחקק על סלע נצחי. וכך תעלה הערב ארגנטינה לאצטדיון מטלייף בניו־ג'רזי - נושמת אוויר אפוף עשן שמגיע מהשריפות בקנדה - ותנסה להשלים משימה הרקולסית ממש, כשכל המשא הכבד הזה נמצא על כתפיו של שחקן קטן־גוף.
רק איטליה וברזיל
ברזיל הייתה אלופת העולם האחרונה שזכתה בתואר פעמיים ברציפות. אחרי הזכייה ב־1958 בשוודיה, עם פלה בן ה־17 ששלט בניצחון 2:5 בגמר נגד המארחת, זכתה ברזיל שוב במונדיאל 1962 בצ'ילה. היא ניצחה בגמר 1:3 את צ'כוסלובקיה, למרות שפלה נפצע מוקדם יותר בטורניר ולא שיחק. הנבחרת היחידה שעשתה זאת לפני ברזיל הייתה איטליה של ויטוריו פוצו, שזכתה ב־1934 וב־1938, במה שהיו המונדיאל השני והשלישי אי פעם בסך הכל. פוצו נותר המאמן היחיד שזכה בגביע העולמי לגברים פעמיים.
אחרי שמלחמת העולם השנייה הובילה להפסקה של 12 שנים במונדיאל, ניסתה איטליה לזכות בתואר שלישי ברציפות, אבל היא נעצרה בשלב הבתים ב־1950. וזה גם מה שקרה לברזיל שנכשלה במשימה באנגליה ב־1966. מאוחר יותר הגדיר פלה את המונדיאל ההוא כ"חוויה הקשה ביותר" שלו ככדורגלן.
הוא היה פצוע, החברים עשו את העבודה בלעדיו. פלה ב-1962
(צילום: Getty Images/Keystone)
במאה ה־21, הקושי להגן על התואר הגיע לממדי קללה. צרפת זכתה בגביע ב־1998 עם זינדין זידאן, פטריק ויירה, מרסל דסאיי ותיירי הנרי הצעיר. היא הייתה אמורה לשלוט גם במונדיאל של 2002 ביפן ודרום־קוריאה, אבל עפה בשלב הבתים. ב־2006 זכתה ההגנה של איטליה בגביע העולמי בגרמניה. ארבע שנים אחר כך נסעו האיטלקים לדרום־אפריקה כדי לסיים אחרונים בבית המוקדם אחרי מעצמת הכדורגל ניו־זילנד. אולי בגלל זה ואולי לא, איטליה לא חזרה לעצמה מאז.
באותו מונדיאל של 2010 זכתה ספרד עם אחת הנבחרות הכי דומיננטיות בזיכרון, וארבע שנים אחר כך, בברזיל, גם היא סיימה את הטורניר בשלב הבתים. גרמניה זכתה בתואר ב־2014 עם נבחרת מצוינת ומירוסלב קלוזה ששבר את שיא השערים של כל הזמנים (שיא שמסי ניפץ הפעם). ארבע שנים אחר כך, כבר כמעט כצפוי, לא עברה גרמניה את שלב הבתים. בשישה מ־22 המונדיאלים עד כה, האלופה עלתה למטוס הביתה כבר אחרי שלב הבתים. מתוך חמש האלופות שהצליחו לחזור לגמר, שלוש האחרונות הפסידו.
גם הוא נכשל במשימה. זידאן
(צילום: Getty Images/Clive Brunskill)
לא עומדים בלחץ
מדע הביצועים (Performance science), שחוקר את הגורמים המשפיעים על ביצועים אנושיים תחת לחץ ובכלל, מסביר כי בכל פעם שאדם מגיע לרמת תפקוד וביצוע שהיא לא סתם מקסימלית אלא יוצאת דופן - אי־אפשר לצפות שיחזור על כך גם בניסיון הבא, כי תמיד יש נסיגה לרמה הממוצעת. זכייה בגביע העולם היא לא דבר נורמלי, הנבחרת שעושה את זה צריכה לא רק להיות הכי טובה מקצועית אלא להגיע לשיא מכל בחינה באותו זמן. אחרי ארבע שנים, קשה עוד יותר להחזיק את הרמה הזו, כי היא מראש הייתה יוצאת דופן ואפילו חד־פעמית.
ואכן, הסיבה העיקרית בגללה כל כך מייסר לעשות את הריפיט הגדול, היא בדיוק מה שהופך את המונדיאל לאירוע כל כך בלתי נשכח: הוא לא שכיח. ארבע שנים זה הרבה מאוד זמן בחיי ספורט. שחקנים מתבגרים, נפצעים, מאבדים צעד או שניים. אלופת ליגה חוזרת בשנה שאחרי פחות או יותר עם אותם שחקנים, הם יודעים איך לעשות את זה והשאלה היחידה שנשארת היא בדרך כלל שאלת הרעב והמוטיבציה.
למונדיאל מדינה שולחת נבחרת שונה, גם אם לא לגמרי, מזו שזכתה בגביע ארבע שנים קודם. השחקנים החדשים גם לא יודעים מה נדרש כדי ללכת עד הסוף, וגם צריכים להתמודד עם הציפיות מהם להגן על התואר. והשחקנים שכן היו שם קודם, מבוגרים עכשיו בארבע שנים וסביר להניח שגם מעבר לשיאם. הלחץ לעשות זאת פעמיים ברציפות מוסיף אקסטרה על כתפיים שגם ככה מתוחות עד התפקעות, מה שמקשה מאוד לשחק עם החופש הנפשי שעזר להם לנצח בפעם הראשונה.
נכשל ב-1998, אבל זכה ב-2002. רונאלדו הברזילאי
(צילום: AP/Ricardo Mazalan)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
סיבה נוספת היא ההתקדמות, הפרוגרס. ככל שהעולם נפתח ליותר ויותר נבחרות, הפערים מצטמצמים והמשימה הופכת רק עוד יותר קשה. פתאום זה כבר לא נראה כל כך מקרי ששתי הפיינליסטיות היום ירקו דם נגד נבחרת קייפ ורדה. חלונות ההזדמנויות, שמראש כוללים רק שניים־שלושה צ'אנסים בקריירה של שחקן, הופכים צרים וכמעט בלתי עבירים. הארי קיין, למשל, כבר לא יזכה בגביע העולם.
ולמרות כל זאת, ארגנטינה עומדת היום בפני אפשרות להשלים בק־טו־בק. סיבה אחת היא שהנבחרת נשארה חמה מאז 2022, זכתה בקופה אמריקה ב־2024, בילתה חלקים גדולים מארבע השנים האחרונות כמספר 1 בעולם בדירוג פיפ"א, ולא ירדה מתחת למקום השלישי בתקופה הזו.
אבל הסיבה העיקרית היא שלארגנטינה יש הפעם דבר אחד שלא היה לאלופות קודמות שהתמודדו עם האתגר הכל כך קשה הזה: גדול השחקנים עדיין עומד לרשותה ולמרבה התדהמה הוא עדיין בלתי עציר בגיל 39, גם כי למד להרוג את היריבות בדרכים שלא דורשות ממנו את מה שהגיל לוקח גם מהגדולים ביותר. שחקנים כמו לאו מסי לא מתעלמים מההיסטוריה, הם פשוט כותבים אותה מחדש.
פורסם לראשונה: 01:30, 19.07.26
