כשדיוגו ז'וטה כבש את שער הניצחון בדרבי מול אברטון באפריל האחרון, קשה היה לנחש שמדובר באחד הרגעים האחרונים שלו כשחקן פעיל. שני נגיעות ברחבה צפופה, תנועה חכמה שמבלבלת את ההגנה, ואז בעיטה חדה ברגל ימין שמכניעה את ג'ורדן פיקפורד – הכל באלגנטיות של מישהו שעושה את זה בלי מאמץ. ככה בדיוק אוהדי ליברפול אהבו לזכור אותו: צנוע, שקט, קטלני.
מותו של ז'וטה בתאונת דרכים בגיל 28 קטף קריירה שעדיין הייתה בעלייה. הוא לא היה סופרסטאר נוצץ כמו מוחמד סלאח, אבל מבחינת רבים, היה הסקורר הטבעי ביותר בליברפול. אחד כזה שלא צריך הרבה כדי להכריע משחק – רק רגע אחד, שטח קטן, ומחשבה חדה.
ז'וטה גדל בעיירה גונדומאר, קרוב לפורטו, והחל את דרכו במועדון המקומי. בגיל 16 עבר לפאסוס דה פריירה, אך אז נתקל בקושי שיכול היה לסיים את הקריירה עוד לפני שהתחילה – בעיית לב שהתגלתה במהלך בדיקות רפואיות. "הרופאים דיברו על פרישה, אבל לא האמנתי לרגע שזה מה שיקרה", סיפר לימים. הוא החמיץ את פתיחת עונת 2014/15, אך חזר חד ונחוש מתמיד. סיפור האופי הזה – של קור רוח ושל אמונה פנימית – ליווה אותו לאורך כל הקריירה.
כבר בגיל 17 החליט ללמוד אנגלית וספרדית, מתוך ידיעה ברורה שיום אחד ייצא לשחק באחת הליגות הגדולות. הוא צדק: ב־2016 עבר לאתלטיקו מדריד, הושאל לפורטו, וב־2017 נחת בוולבס, שם הפך לכוכב אהוב, עם 44 שערים ב־131 משחקים – ומעבר אחד גדול שחיכה מעבר לפינה.
הדרך לטופ
בספטמבר 2020 חתם בליברפול תמורת 45 מיליון ליש"ט. הוא לא אכזב. כבר בעונת הבכורה בלט בתוך העומק ההתקפי של הקבוצה, ושיאו הגיע בעונת 2021/22 עם 21 שערים ב־55 משחקים.
גם כשעבר תחת שרביטו של ארנה סלוט, ז'וטה המשיך לתפקד כחלוץ מרכזי מועדף, לא פעם לפני דרווין נונייס, שעליו שילמה ליברפול 100 מיליון אירו. כשהיה כשיר – כבש. כשהיה פצוע – חזר מהר מהצפוי. כשעלה מהספסל – תמיד עם ניצוץ בעיניים. הוא היה חלק מהקבוצה שזכתה בגביע האנגלי ובגביע הליגה, ובסיום עונת 2024/25 חגג עם ליברפול אליפות ראשונה אחרי שלוש שנים. שישה שערים בעונה, חלקם קריטיים, הותירו חותם גם בתקופה שהייתה רוויה בפציעות.
3 צפייה בגלריה
היה מהשחקנים החשובים בנבחרת פורטוגל. ז'וטה יחד עם כריסטיאנו רונאלדו
(צילום: Alexander Hassenstein/Getty Images)
גם בנבחרת פורטוגל הותיר ז'וטה חותם. הוא זכה פעמיים בליגת האומות, כולל הופעה בגמר האחרון מול ספרד, בו עלה כמחליף בהארכה. עכשיו, כשהמשחק הזה מתברר כאחרון בקריירה שלו – הוא מקבל משמעות חדשה ועצובה במיוחד. יותר מכל, ז'וטה היה סמל של רוגע תחת לחץ. הוא לא הרים קול, לא חיפש פרובוקציות, ולא דרש כותרות. ובדיוק בגלל זה – האוהדים אהבו אותו כל כך.
מורשת של נחישות, צניעות ותשוקה
במהלך כל שנותיו בצמרת, ז'וטה מעולם לא התבלט בהתנהגות מוחצנת. הוא לא כיכב בפרסומות נוצצות, ולא פירסם הצהרות מפוצצות ברשתות. מי שהכיר אותו מקרוב, העיד על אדם שבא לעבוד – ולא להתפאר. כשכבש, היה ממהר לחגוג עם חבריו. כשלא שיחק – עודד מהספסל. בעידן שבו תדמית הפכה כמעט חשובה מהיכולת, ז'וטה היה תזכורת לאיך נראה מקצוען אמיתי.
ז'וטה לא היה מהכוכבים שדורשים את אור הזרקורים עליהם – הוא פשוט שיחק כדורגל. על המגרש ומחוצה לו, תמיד נתן את התחושה שהוא שם בשביל הקבוצה, בשביל האוהדים, בשביל המשחק. כשהגיע לליברפול, קלופ תיאר אותו כך: "יש לו מהירות, יכולת לשחק עם אחרים, הוא לוחץ, הוא תוקף – והוא רק בן 23. יש לו כל כך הרבה פוטנציאל". הוא לא הספיק לממש את כולו, אבל השאיר אחריו מורשת עשירה ומעוררת השראה.
אין דרך אחת לזכור את ז'וטה – יש אינספור: ילד מהפרברים של פורטו שהעז לחלום, צעיר עם בעיית לב שהאמין בעצמו, סקורר קטלני שידע גם למסור, וגם שותף למאבק, לחדר הלבשה ולרגעים הגדולים. הוא השאיר אחריו מורשת של מקצוענות, שקט פנימי, וחיבור נדיר בין נשמה למשחק. אולי זה מה שהופך את מותו לכל כך קשה לעיכול – התחושה שדווקא אדם כזה, שביקש רק לשחק, לחייך ולתרום, נקטף מוקדם מדי.
